כל שנה היתה כואבת לה הבטן. כאב עמוק, חודרני ומציק שלא הניח
לה יום שלם.
והיא ידעה למה, לכל דבר היתה סיבה והסיבה שלה ישבה מולה שיחקה
עם עצמה ופלטה מילים לא ברורות ואוכל.
לפי השנים שעברו הוא כבר היה בן שמונה עשרה אבל לפי ההתפתחות
השכלית שלו, וככה הסבירו לה בבית חולים, הוא תמיד יהיה בן חמש.

והכל בגלל הרחם הדפוק שלה, היא האשימה את עצמה. היא זאת שלקחה
את כל הכדורים האלה. היא אפילו לא שאלה בשביל מה, מה שנתנו
לקחה.
עכשיו כשהיא חושבת על זה אז היא יודעת, ברגעים של בהירות שהיא
חייבת לעשות משהו, עוד כמה שנים הוא ישאר לבד, ולא יהיה מי
שיעזור לו ויטפל בו ולא יהיה מי שיחבק אותו בחורף כשיש רעמים
ומי שידאג שהוא יסגור את המעיל עד הסוף, היא דאגה.
דאגה אימהית תמימה אך מהולה בפחד הנוראי שתוקף אנשים כשהם
חושבים על מעט הזמן שנשאר.
היא קמה, סגרה את כל החלונות בדירה הקטנה שלהם ופתחה את הגז.