חיבקתי את הרגליים ואת הזרועות שלי והרמתי מבט. ברחוב כבר לא
היו כל כך הרבה אנשים ואני ידעתי שכבר צריך להכנס. השמש העבירה
קרניים מרגיעות על הגגות המסריחים של הבלוקים ממול, ורעש
אוטובוס נשמע מרחוק. היא ישבה לידי בוהה, כרגיל, בעוברים
ושבים. ( או ליתר דיוק - ב"עוברות ושוות", להגדרתה). ואיכשהו
הייתה שתיקה גדולה בינינו, כמו משהו מבשר. קמתי. היא הסתובבה
מיד, ושאלה: "מה, כבר?, את רוצה להכנס?!". פתאום ראיתי איך
שהעיניים שלה נפקחות, והאישונים שלה מתרחבים בפליאה. שתקתי.
פשפשתי בכיס - פתאום היה לי חשק לסיגריה. "כן..." אמרתי, "כבר
מתחיל להיות מאוחר ו...". היא תפסה לי ת'יד. נעצרתי. היא קמה
והתחילה ללכת, מושכת אותי אחריה במורד הרחוב - עד שהתקרבנו
לים. "מה...?", "מה נהייה?" שאלתי, משחררת בכוח את היד שלי אבל
ממשיכה לצעוד בקצב. "לאן הולכים? לא קבענו איתם בשבע?!". היא
הסתובבה ונעצרה.
"תראי" היא פתחה ואמרה: "אנחנו כבר שנה באות למקום המטומטם
הזה, כל שבוע - אותו יום, אותה שעה. נמאס לי!". בשלב הזה אחרי
שהטונים כבר עלו במהירות, היא הסתובבה בחזרה והמשיכה ללכת,
עכשיו הרבה יותר לאט. " טוב," אמרתי בזהירות, "לא חייבים
להמשיך ללכת לשם, אבל... חשבתי שאת זו שנהנית". "אחרי הכל, את
באה לפה בשביל האנשים, את תמיד מצליחה להצחיק את כולם, את תמיד
מוצאת על מה לדבר, וכבר יצאו מזה כמה וכמה דברים טובים... "
חייכתי לעצמי. הייתה שתיקה. ממכונית אחת מישהו שרק לה, והציע
שתצטרף אליו. היא חייכה. מאולץ, אבל חייכה.
עצרנו על המדרגות שיורדות לחוף והיא אמרה שהיא תכף חוזרת.
התיישבתי. התחלתי לחשוב על אותן העשר דקות שלא דיברנו קודם,
בכניסה לשם, מתחת לגגון. ולא שהייתי מוטרדת או לחוצה. למען
האמת - ממש לא עניין אותי מה קרה לה. השמש הספיקה לשקוע סופית
עד שהיא באה, ולי קפאו הידיים. היא עמדה מעליי, מכורבלת בתוך
המעיל, בתוך עצמה. "זוכרת שרצית ללכת על הים?"  היא שאלה. "אז
בואי נלך,בואי...". דמעות התחילו לזלוג לי מעצמן. חמות
ועדינות, ווחצופות... היא התיישבה לידי, פתחה את התיק וקילפה
לה תפוז. אני, המשכתי לבהות בשמיים - שהיו שילוב מוזר של אפור
וצהוב וכחול ולבן.
"מה פתאום?..." שמעתי את עצמי שואלת "נזכרו לפרוש בפנינו את
השטיח האדום... אה..הכחול? או שעכשיו נהייה לנו מצב רוח
למטאפורות?".
היא ישבה לידי, מקופלת ברכיים - מכורבלת וקפואה, וקילפה
באיטיות שיא את התפוז המסכן, מציעה לי פלחים לפרקים. היא ידעה
שאנחנו צריכות ללכת. לא ממש משנה לאן, אבל ללכת. כשנגמר התפוז
היא קמה שוב, עמדה מעליי ואמרה: "הלוואי והיית מחבקת אותי".
אוטובוס נשמע מרחוק, ואיזה זקן לבוש לא יותר מבגד ים רטוב עלה
ממולנו את המדרגות. "הים פה" אמרתי, ובלחש הוספתי: "ואיפה את?,
ילדושה". כשהיא התחילה כבר לעלות למעלה קמתי, "חכי" צעקתי לה.
היא הסתובבה אליי, וירדה שתי מדרגות. "מה?" היא הסתכלה עליי
בעיניים רושפות ובאישונים רחבים עוד יותר. "יש לך עוד איזה
השגה או הלצה שנונה, לפני שאני לוקחת ת'צמי מפה?". שוב שתקתי.
הפעם, ידעתי, אין מקום למשחקי כוחות, וזה עכשיו או בכלל לא.
עליתי ועמדתי מדרגה אחת מתחתיה, היישרתי מבט. (משהו שקורה רק
לעיתים מאוד רחוקות), וחיבקתי אותה במשך, לפחות, עשר דקות
שלמות.
"אנחנו אף פעם לא נצליח?" שאלתי מבעד לכתפה. ספק מחויכת, ועם
לחי רטובה מתמיד.  
"מה?! - ללכת על הים?", היא צחקה, "את כבר גדולה מדיי בשביל
זה!".