למה, הא? למה כל זה קורה? מי קבע שזה מה שיהיה? מי אמר?
עשיתי לך משהו רע? הרבצתי לך? שנאתי אותך? תגיד לי למה! אתה אף
פעם לא נתת לי סיבה!
רק הלכת. נעלת אחרייך את הדלת, ואת זה אתה יודע הכי טוב לעשות.

רגע, לא שמעתי. מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני אבין אותך? למה,
אתה הבנת אותי???
לא ידעתי איפה אתה במשך חצי שנה, השארת אותי לבד וברחת לך
לאילת, היית מסומם
ויצאת כנגד כל העקרונות שלך שהכרתי אצלך פעם. אתה לא עושה עליי
רושם.
לא, אתה לא חזק וגדול עכשיו. אתה מעולם לא היית חזק וגדול. אתה
כזה קטן, ילד שלי!
אני לא מבינה אותך. אני כבר לא רוצה להבין אותך! אתה חושב שזה
שבאת עכשיו אחרי כל הזמן הזה, דווקא שהתגברתי עלייך, הכל יחזור
להיות אותו דבר? אתה טועה, כמו תמיד. אז מה,
אז באת וביקשת סליחה. לא קרה כלום. לא סלחתי לך. אפילו שעבר
זמן. אני לא שוכחת מה שעשית לי. את הכאב, את הלילות ללא שינה,
ואת הבכי הזה. אני לא שוכחת לך את כל זה.
לא שוכחת ולא סולחת. תמיד האמנתי בזה שכל בנאדם צריך לקחת
אחריות על ההחלטות שלו.
אתה החלטת. עכשיו תתמודד עם זה. אני כבר סיימתי להתמודד עם זה.


ושוב אני אחזור לשאלה המקורית שלי - למה? מי קבע שככה זה יהיה?

אני. אתה. כולם.