יש משהו מיאש בהיפותרמיה במים קפואים. אתה שוחה ושוחה וכל כך
קר לך שכבר לא אכפת לך משום דבר. זה נכון מה שאומרים על לב של
קרח, יש טמפרטורות מסוימות שבהן אתה כבר לא יכול להרגיש, אתה
לא רוצה להרגיש. כל מה שאתה יכול להרגיש זה את הקור. יש מעט
מאוד תחושות בעולם שתופסות אותך בטוטאליות כזו, שאתה מתמסר
אליהן כולך. ואני לא מדברת על קור של מישהוא שכח חלון פתוח כל
הלילה וצינת הבוקר מעירה אותך מתחת לשמיכת צמר דקה. הקור שלי
הוא קור רטוב, הוא קור של מים שהיו צריכים לקפוא מזמן אבל
הזרימה שלהם מונעת מהם לקפוא, הקור שלי לא חודר רק אל תוך
העצמות הוא מקפיא את לשדם עד שאין בכלל תנועה בגוף, הכל קופא
ומפסיק.כשאתה נקלע לקור כזה כל האידיליות הגדולות מאבדות את
ערכן במין אינפלציה אבסורדית שאינה אלא פרי מלאכתו של ההומר
החולני של הבורא הגדול, אדם מוכן להמיר את פאר האנושיות: אהבה,
גבורה, חמלה תמורת תחושת החום הכה מובנת מאליו שלנו. האדם
החשיב את עצמו תמיד כל כך עליון הוא בעצם היה ככה רק בגלל שהכל
בא לו בקלות מדי, אדם בהיפותרמיה מבין את זה... זה מה שכל כך
מיאש.