קשה לי לומר את זה, באמת
אפילו מאוד, אפילו הכי הרבה קשה לי להודות.
להודות שאני כלום, אפס מאופס.
כל האשליות האלו, שהחזקתי מעצמי, כל העידודים האלה מסביב
שמחלחלים לעצמות, כאילו הכל נפלא ומצוין, ואפילו חצי בקבוק
קגלביץ רק מחזיר לי את האמת לקדמת הראש וגורם לי לראות את מה
שפספסתי, סליחה, התעלמתי!, ממנו כל הזמן האחרון.
אבל הכי, מכל העולם אני הכי כועסת עליכם, שהולכתם אותי שולל,
אתם הרי יודעים את האמת, ורק בשביל סיבות שאין בהם שמץ של
הגיון שאני יכולה להבין החלטתם לרמות, לתת לי תקוות שווא של
דברים שפעם ידעתי בברור, שלעולם לא יקרו.
ואולי זה בעצם מגיע לי, הניעור הזה, פתיה שכמוני, הולכת אחרי
מקסמי מילים, אחרי דבש ניגר משפתי אחרים שהוא בעצם אינו כלום
מלבד חומץ במסווה.
ואני רוצה עכשיו לצעוק, לצרוח לעולם הזה שזהו, אני כבר יודעת
את האמת, לא תוכלו יותר להשקיט את מצפונכם, להנעים לכם את
היום, במחשבה ש-"גם לה זרקנו מילה טובה", המילים האלו, שזרקתם
בחוסר התחשבות היו בשבילי עולם ומלואו, סיבה ראשונית להיאחז
בציפורניים בחיים האלה.
והנה, סתם ככה מכה בי האמת, אחרי חודשים של עיוורון שלא היו
אמורים להיות שם מלכתחילה.
ואולי מתחשק לי להוסיף יותר בשקט, שאני לבד, הכי לבד שאפשר
אני לא יפה, ולא מוכשרת, אין לי אף אחד, לעולם לא יהיה, וכל
המילים האלו, שבחרתי להאמין להם אינם כלום, אולי ניסוי שלכם,
סתם כדי לראות מה זה עושה לבנאדם.
ואני נורא טיפשה שהאמנתי בדברים האלה באיזשהו שלב בחיי, רחמים
עצמיים במיטבם, לא?!, לא.
זו האמת, לפעמים האמת הרבה יותר כואבת מסתם רחמים.
איך, איך נתתי לעצמי להיגרר אחרי המילים, אחרי דברי אדם, אדם,
לא יותר , ובכל זאת המילים שלכם, הם אלו שהפיחו בי הכי הרבה
תקווה,
שנמוגה עכשיו, כמו כל מה שחייתי עבורו , בשבילו.
לא רוצה לכתוב יותר, לא רוצה לנסר את עצמי בכוח
לא רוצה לאהוב אתכם, כי עכשיו ידעתי כי אינכם אוהבים
לא רוצה להאמין יותר שאני חלק מכאן, ממה שנראה לי חלום, ועכשיו
אני יודעת שכך זה היה באמת.
דבר מלבד חלום, אשליה יפיפייה שאהבתי כל כך להיות חלק ממנה.
אבל אני כבר לא תמימה, אולי זה מה שיחזק אותי בסוף, כי עכשיו
אני יודעת את האמת.
לא רחמים, לא דברי אדם, לא אתם, כלום לא יציל אותי מההרגשה
הזו, אפס מאופס , אני לוחשת לעצמי בראש,
והוא לוחש לי בחזרה.
עכשיו אנחנו חזקים יותר.