מה אתה עושה קורא שלי בלילה ?
אולי תחשוב טיפה לפני שאתה מתקדם במעלה הסיפור הזה ובמורד
מחילות המוח שלי. אולי כל הסיפור הזה הוא לא בשבילך אולי לא
תמצא כאן את מה שאתה מחפש ?
מה אתה מחפש?
בוקר אחד. סתם בוקר של אמצע השבוע קם לו אדם, צעיר, לא ניתן
לו שם כי אתה, הקורא עלול לתת לו גם פנים והיסטוריה של מישהו
מוכר וזה לא המצב הרצוי.הוא לא מוכר, אפילו לא לעצמו. הוא קם
ונוסע לעבודה. הוא טייס בעיר חוף לא גדולה. היום אין לו טיסה
והאנשים בשדה קצת מופתעים לראותו. אבל בשדה תעופה לאפ-אחד ממש
אין זמן בשבילך, כולם רצים ממקום למקום אולי היינו, ככה
אומרים, מבוהלים.
נכון ששדה תעופה הוא חופש וחופים /נערות עם ביקיני/קוקוסים/
מוזיאונים/טיגריסים. אבל הוא גם, במקום מסוים, פצצות, ומטוסים
שנופלים מהשמיים לים ואנשים עם מסכות סקי במעברים של המטוס.
באופן מסוים כשאתה מגיע לשדה תעופה אתה כבר קצת בצד של
הקוקוסים והכל וברגעים של חוסר ערנות אתה כבר מרגיש את השרשרת
של הפרחים על הצוואר ואת הכובד של המרטיני והשמש בראש. אבל
באותו אופן אתה כבר קצת בצד השני, במטוס הצונח במהירות היסטרית
לתוך מעמקיו האפלים של הים-התיכון. באופן מסוים.
הטיס שלנו- טוב כבר עברנו כמה פסקאות יחד אז בוא נרגיש בבית -
כבר לא מרגיש את כל זה, בשבילו זו עבודה, מה גם שהוא בכלל טייס
של מטוסים קלים, ובאלו אין בכלל מעבר. לשום מקום. ובאופן
מצער, לדעתו לפחות, גם אין דיילות. לא אוויר ולא קרקע.
הטייס שלנו יעלה על מטוסו כמו על מנת לקחת משהו ששכח, אולי
מתנה לילד מביקורו האחרון בעיר הגדולה , האמיתית. הוא יתיישב
מאחורי ההגה, יניע את המטוס ויעלה, כשמכשיר הקשר מכובה ומגדל
הפיקוח צועק על המסלול ימריא אל השמיים. ומה אנחנו עושים עכשיו
? הרי אנחנו עומדים על המסלול ומביטים מלמטה במטוס ההופך
לנקודה קטנה ומתרחקת בשמיים. היינו רוצים להיות לידו, לדבר,
לשאול, להבין. כיוון שיש לי קשרים בהנהלה של הסיפור ניתן יהיה
באופן חד פעמי לחרוג ונוכל לעלות למטוס המתרחק ותיישב שם לידו.
אבל, כידוע: "אין לעמוד ליד הנהג או לדבר עימו במהלך הנסיעה"
לכן האירוע הדרמטי שלנו ימשיך ללא מילים כמו היו שמים, באופן
מסוים, ים ולקחו ממנו בתמורה לכחול את השתיקה המוחלטת. כך גם
האירוע שלנו יתרחש בשתיקה ומלבד המבט המהיר והשקט שבו הראה לנו
הטייס שלנו כי שם לב שנכנסנו לא יאמר כלום.
אנחנו טסים לאורך קו החוף, דרומה, כמה דרומה אפשר לטוס ? לאורך
כביש החוף, מעל כפרי הדייגים, מעל נצנוצי הים ולאן? אנחנו רק
צד סביל בסיפור, אנחנו לא שואלים.
מהר מאוד מגיע הגבול, אותו לא ניתן לעבור, רק מטוסי קרב
ומסוקים עוברים גבולות בחלקים אלו של העולם. גם לוחמים בודדים
באישון לילה שפניהם מושחרות על-ידי מעשי אבותיהם וידיהם
מוכתמות. הטייס שלנו הרי אינו שייך לא לאלו ולא לאלו והנה הוא
טס, בשקט הכחול אל הגבול.
משלב מסוים אנחנו לא לבד, עוד לפני שעברנו את הגבול הגיעו
מטוסי הקרב ולאחר שעברנו הם קרובים עד כדי שניתן לראות את
הטייסים שבהם. אמנם לא נוצר מפגש עיניים, משום שטייסים אלו
בחובשם את קסדות הקרב ומגיני השמש נראים יותר כרובוטים בסרט
גרוע אבל תנועות ראשם מעידות על פליאה.
כרגע חיינו בידם ברצונם ילחצו על ההדק וטיל מתוחכם שהוכן וצויד
במעבדות החדישות ביותר האורזות את המוות במארזי ההיי-טק יזהה
אותנו ישוגר אלינו וישגר אותנו אל שדות הציד הנצחיים להיות
ניצודים לנצח.
אבל בינתיים הטייסים או מפקדם או המפקד שלו או המפקד העליון
מניחים לנו לחיות ולטוס מעל השקט הכחול. בתים מתחלפים בשדות
שם למטה, מכוניות מתחלפות ברפתות ולולים וערים וכפרים ואנחנו
בשמיים בשלישית מחול שרעש המנועים נותן לו את הקצב האינסופי.
היריה הראשונה נורתה מעלינו, בכוונת מכוון לא לפגוע בנו אלא
להזהיר, ממה ממי, מעצמנו ?
הטיס שלנו לא נראה כמי שהתרשם במיוחד, מבטו מוסיף להיות נעוץ
קדימה. המטוסים עוברים מעלינו ומתחתנו ומנסים לאלץ את הטייס
לנחות או לחזור או משהו רק לא להמשיך קדימה ובטח לא לצעוק את
שתיקתו. אבל הוא ממשיך, קדימה, שותק. מכוניות נעצרות למטה,
אנשים יוצאים מהן ומסתכלים לשמיים, בחופי הרחצה יש קצת בהלה
אבל אנחנו - קדימה.
את הטיסה הזו יסיים טייסנו בתוך חדר המנהלת של מוסד להשכלה
גבוהה. כניסתו למוסד תהיה מרשימה עם כי סופנית. הטיל המתוחכם
מרגע שנוצר סופו שישוגר. עדיף אל מפציץ מאיים שהצהיר על כוונת
המוות שבו אך הוא יסתפק גם בטייס שתקן של מטוס קל שמתעקש לחצות
גבולות בשתיקה. שברי המטוס יתפזרו על הים והחוף. הצבא ישגר
צוותים, המשטרה תשגר שוטרים וחוקרים ויכתבו הערכות ותחקירים
ויוצגו מיצגים. הכוחות המזוינים הצילו את העם מהסכנה הנוראית
שריחפה מעל ראשו.
ואנחנו ? אנחנו נשארנו באותו מקום, הטייס שלנו שותק כשם שהיה
ברגע בו יצא מהבית מוטל על כסאה של המנהלת ורק תנוחת צווארו
מעידה שהוא כבר שם. אנחנו ננער את האבק מבגדינו. נצא מחדרה של
המנהלת ונסגור אחרינו את הדלת ונלך הביתה.
ומה מצאת כאן קורא יקר שלי ? האם המסע הקצר שלנו עם חוצה
הגבולות השתקן הביא לך שקט, ולו רגעי ? האם נצרת לך מעט תמונות
של קו החוף המתפתל, של הערים והכפרים מלמעלה? על השאלות שלך
אין מי שיענה הטייס שותק כרגע יותר מתמיד.
אולי הסיפור הזה לא בשבילך ? |
