השעה הייתה שתיים וחצי. בחוץ ירד גשם ואני לא רציתי לפספס
אותו.
עזבתי את העבודה ורצתי מחוץ למשרד. לחצתי על הכפתור שמזמין את
המעלית.
המעלית עלתה אלי. בדרך כלל המעלית הייתה מהירה אך הפעם היא
עצרה שלוש פעמים בדרך.
כשסוף סוף הגיעה המעלית אל הקומה שלי, נכנסתי פנימה ולחצתי על
האות ק - קרקע - והמתנתי.
לאחר כחצי דקה הגיעה המעלית למטה. אמנם פספסתי את הגשם החזק
ונשאר רק טפטוף קל אך נשאר גם הריח של הגשם, הריח הכי טוב
בעולם.
ניסיתי לשמור את הריח למרות שידעתי שזה בלתי אפשרי. חשבתי איך
בכל זאת אפשר לשמר ריח, אותו ריח שמזכיר לי בכל פעם מחדש את
אירופה, את הדשאים, היערות, ריח של טוב, שמחה ויופי.
ריח של פריחה. הכל נראה חדש, בהיר יותר, ריח שגורם לך להרגיש
כמה יפים החיים, שלא הכל קודר.
ניסיתי לזמזם את הריח, לנגן אותו, אבל לא יצא כלום.
גם בציור לא הצלחתי להעביר את הריח.
אחרי שעות העבודה ירדתי לכיוון הבית. שוב ירד גשם.
ישבתי על הספסל שלמטה, כולי נרטב, כולי שמח, כולי מרגיש את ריח
הגשם. שואף אותו, מנסה שלא לנשוף, שואף שוב ושוב מנסה שלא
לשחרר את הריח.
הייתי כבר כולי רטוב, הרגשתי כאילו אני בבריכה, רק עם ריח של
גשם, ריח שאין בבריכה ואם חושבים על זה, אין בשום מקום שאין בו
גשם.
הריח נדבק לגופי, הרגשתי אותו חזק.
הלכתי לביתי כשאני מלא בריח של הגשם, חושב איך לא לאבד אותו,
איך לא להוריד אותו מגופי.
באותו יום לא התקלחתי, בשביל לא לאבד את הריח. גם לא החלפתי
בגדים, כי אולי הריח הוא רק עליהם.

אחרי יומיים הריח ירד, התאכזבתי.
התחלתי לחפש איפה ואיך אני אוכל לשמור ריח של גשם.
חיפשתי במשך מספר שבועות כשלבסוף מצאתי מודעה בעיתון:
"חיפשת משהו ולא מצאת?
אנחנו נוכל להשיג לך אותו
מובטח!"
למטה הייתה כתובה הכתובת של החנות, אפשהו בשוק הכרמל, לא ממש
בטחתי בהם, אבל חשבתי שלא יזיק לי ללכת לשם.

למחרת בבוקר, יום שישי, יצאתי מהבית לכיוון שוק הכרמל.
אחרי שעה של נסיעה הגעתי לשם, עזבתי את הרכב והתחלתי לחפש את
החנות.
באחת הסימטאות הצדדיות מצאתי אותה, מלאה באבק ופיח, קורי עכביש
על הקירות וציוצי עכברושים שהודגשו עקב השקט ששרר באזור.
מולי היו בקבוקונים, ניירות מסוגים שונים, מסכות, תקליטים
ומוצרים רבים ומשונים.
גברת זקנה יצאה ושאלה אותי מה אני מחפש, "ריח של גשם", עניתי
לה.
היא חייכה ואמרה שאני לא הראשון שמבקש את זה השבוע ושזה מוצר
מבוקש מאוד.
היא פתחה ארגז קטן בסוף החנות והוציאה קופסה קטנה ולבנה שעל
גבה כתובה המילה גשם, באנגלית.

פתחתי את הקופסה ושאפתי, הריח מילא את אפי, ריח של גשם, הוא
היה אמנם ריח קצת יותר מסחרי, אבל רק קצת וחשבתי שזה עדיף על
כלום.
לקחתי את הקופסה. היא עלתה לי רק עשרים וחמישה שקלים, עשרים
וחמישה שקלים עבור ריח של גשם, כולל הקופסה, כולל התחושות,
כולל הכל.
אחרי שבוע הריח כבר נגמר, התנדף.
נסעתי שוב, לאותה החנות, קניתי לי ריח של גשם.
הפעם שתי קופסאות, הזקנה חייכה אלי, היא אמרה שאני עוד אחזור
ולקחה ממני את הסכום.
הפעם הקופסאות הספיקו לי לשבוע וחצי, פתחתי אותן יותר, הרחתי
אותן יותר, הן נגמרו מהר יותר.

עם הזמן התחלתי לקנות עוד ועוד קופסאות, תמיד אותו סכום
לקופסה, תמיד אותו חיוך של הזקנה, אין חדש תחת השמש.
יום אחד כשהגעתי לחנות, היא הייתה סגורה, הזקנה לא הייתה שם,
היו שם רק עוד כעשרים או שלושים אנשים אחרים, מחוץ לחנות,
מחכים, כמוני.
בערב המחרת,  הזקנה עוד לא הגיעה ונמאס לי לחכות, עזבתי את
הרחוב ונסעתי בחזרה לביתי.
בהתחלה היה לי די קשה בלי ריח של גשם, המשכתי ללכת לעבודה,
עצוב יותר ויותר מדי יום.
שלושה חודשים לא הרחתי את ריח הגשם, לא טבעי, לא מזויף, לא
כלום.
הלכתי לגג הבניין שלי, חושב בלבי שלא אוכל לחיות יותר בלעדיו,
שוקל אם לקפוץ או לא.
לבסוף, בלי שום הסבר הגיוני, רצתי לסוף הגג וקפצתי.
הגעתי למקום אחר, יער, פריחה, לבלוב, דשאים, יערות, טוב, שמחה,
יופי וריח חזק של גשם.