כבר בדרך להפגנה התחילו לכאוב לו הרגלים. הוא לא רגיל למאמץ
כזה. בדרך כלל לא נותנים לו לעשות כלום.

כשהוא היה בגן הוא רצה להשתתף בהצגה של חנוכה. להיות איזה
מכבי, או אנטיוכוס או לפחות סביבון. אבל אמרו לו לא. אתה חלש,
והרגליים, והוא ויתר.

בכיתה א', כשכל הילדים הלכו בטקס מסביב לבמה, עם החונכים
החדשים שלהם, הילדים מכיתה ב'  שהעבירו להם את הדגל של הכיתה
הצעירה, הוא ישב על הכיסא בצד עם כל המורים, כי הם אמרו שהטקס
יהיה ארוך, והוא ויתר.

בכיתה ו' הוא רצה להיות נציג מועצת תלמידים. היו לו רעיונות
מצוינים, ככה כל הכיתה הסכימה, אבל כשהוא עמד בפני כל השכבה
להציג אותם, אז בגלל ההתרגשות הוא קצת איבד שליטה על הפנים
שלו. זה קורה לו לפעמים. קצת התעוותו לו וגם קצת רוק ברח...
והוא ויתר.

בכיתה ט' הכיתה ביצעה תרגילי סדר. בכיתה י"א היה שבוע גדנ"ע.
הוא ויתר.

בכיתה י"ב, אחרי מסיבת הסיום, כל הכיתה נסעה לים, לחגוג. אפילו
אימא שלו הסכימה שהוא יצטרף, אבל כשהוא התכוון לעלות על
הטרנזיט שהם ארגנו לערב, שאלו אותו החבר'ה מהכיתה אם הוא לא
עייף. הוא אמר שלא, אבל הם לא ויתרו ושאלו שוב ועוד פעם ואולי,
עד שהוא הבין שהם לא רוצים לקחת עליו אחריות, והוא ויתר.

כשכולם התגייסו לצבא הוא קיבל שחרור. הוא כל כך רצה לשרת, הוא
ניסה בכל זאת, ביקש להתנדב, והתקבל, לעבוד באיזה משרד של סגן
אלוף בפיקוד. הוא אפילו הצליח לא רע, עד היום שבו הסגן אלוף
צעק עליו, והא כל כך התרגש והתרגז שהיד שלו התכווצה וזזה בלי
שהוא יתכוון והאגרטל נשבר ישר על המחשב ועל החומר ה"סודי
ביותר" שהיה על השולחן. הסגן אלוף העביר בקשה לשחרר אותו. והוא
ויתר.  

הוא הלך ללמוד. הנדסת חשמל. הציונים שלו היו יותר מבסדר והוא
התקבל בקלות. אבל הכיתה של סטטיסטיקה א' היא בקומה שלישית. של
אנאליזה היא בבניין 605, מרחק חצי קילומטר. חשמל בכלל לומדים
בכיתות של ביה"ס הסמוך וחדו"א א' היא בקומה רביעית. אפילו
החומר עזר של חשמל ממוקם בקומה שנייה של הספרייה. הוא ניסה.
באמת שניסה, אבל אחרי שלושה ימים כל כך כאב לו. והוא  ויתר.

הוא ניסה למצוא עבודה. פיזית הוא לא יכול, אבל יש אחרות...
משירות לקוחות של החברה הגדולה שלחו לו מכתב מנומס שהתלונן על
הפרצופים שהוא עושה ללקוחות והודיע לו על פיטוריו. בקבלת
הזמנות של חברת המשלוחים הודיעו שהוא לא מדפיס את ההזמנות מהר
מספיק. הם מבינים שקשה לו, עם הידיים והכל, אבל  הם לא יכולים
להרשות לעצמם.  והוא ויתר.

הוא מצא בסוף עבודה, לענות לטלפונים בקבלה של בית חולים. הוא
מעביר שיחות כל היום, משמונה בבוקר עד שמונה בערב. שעה הפסקה
באמצע. שכר מינימום. אחרי חמש שנים של עבודה הוא ניסה לבקש
העלאה או לפחות תנאים, אבל אמרו לו שגם ככה אין תקציב בשבילו
בבי"ח. והוא ויתר.

פעם הזמין אותו מישהו מהעבודה לבוא לראות סרט חדש שיצא, אבל
אפילו אם היה לו את הכסף, או את הכוח אחרי יום עבודה, הוא ידע
שלקולנוע מובילות 100 מדרגות. והוא ויתר.

העובדת הסוציאלית הציעה שהוא ילך למרכז, לפגוש קצת אנשים. הוא
אהב את הרעיון, אבל בין תחנת האוטובוס הקרובה למרכז ובין המרכז
עצמו מפריד קילומטר. הוא ויתר.

כשביקש זוג קביים חדש ביקשו ממנו כסף. כשביקש סיוע של מטפל
פיליפני אמרו לו שאין קצבה. כשמצבו הדרדר והוא לא היה יכול
לעבוד יותר קיבל קצבה של פחות משכר מינימום.

עכשיו הוא כאן.

הוא לא מוותר יותר.




- מוקדש למאבקי הנכים