תמיד הוא היה מונח שם - "הבית השמח", אף פעם לא קראו בו, למרות
שהוא היה שם - במדף השלישי, הספר האחרון במדף, כי לא הוציאו
אותו אף פעם, לא קראנו בו ולא היינו בטוחים איך הוא הגיע אלינו
- אף אחד לא ידע, אבא שלי אמר שמישהו נתן לו אותו פעם, מישהו
שהוא אפילו לא הכיר אותו, אבא שלי לא רצה לזרוק את הספר כי ספר
לא הרג אף אחד אף פעם, ככה אמר זה שנתן לו אותו. אבל אמא אמרה
שהוא סתם מדמיין.
באותו יום, פתחתי את הספר בפעם הראשונה. "ההיסטוריה של הבית
השמח" היה כתוב "ספר אמיתי", העברתי עמוד.
הספר היה מלא אבק. עמודים מתוכו לא היו מחוברים, אבל הכול היה
שם, והכל קראתי, והכל ידעתי. אחרי שסיימתי את הספר שלוש או
ארבע פעמים, ידעתי אותו בעל-פה, קראתי עוד ועוד ספרים על
הנושא, אחר כך ספרים לא הספיקו - התחלתי לחרוש אתרים שלו
וללמוד הכל בעל-פה. הכל.

בגיל 22, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא - נסעתי אליו, לרמת-גן, אבל
אליו.
התחלתי לחפש אותו, כל מי ששאלתי הסתכל עלי במבט של - מה אתה
רוצה ממני? או שסתם התעלם.
לבסוף, מצאתי את המקום, זיהיתי אותו לפי עצי הדובדבן שבחצר.
הפעמון היה צבעוני ויפה בסמוך לדלת הגדולה.
הגעתי לכניסה של הבית - סוף סוף - אחרי תשע שנים בהם למדתי כל
דבר על הבית הזה, צלצלתי בפעמון, אף אחד לא ענה, פתחתי את
הדלת, ציפיתי שהבית יהיה ריק, מלא אבק, משהו. לא ציפיתי למצוא
את מה שחיפשתי, אבל מצאתי אותו - האושר.
מולי עמד שולחן קטן, היו עליו קערת עוגיות - טעימות כמו שכתוב
בספר, קנקן שוקו , שלמרות ששתיתי ממנו כל-כך הרבה - הוא לא
נגמר, וקופסה מלאה.
לקחתי את הקופסה להתחלתי להסתובב בבית, לא היה מה לחפש - כי
הכרתי את הכל - חדר האורחים, חדר האמבטיה,  החדר הורוד, חדר
השינה וכל השאר.
נכנסתי לחדר הורוד, בפנים היו בדיוק מה שידעתי שיהיו שם - אלפי
צלילים , כולם יפים , כולם מתנגנים בו זמנית ועדיין לא עולים
אחד על השני, נכנסתי לצליל של שריקת ציפור, הצליל היה כחלחל
מבפנים.
החלום שלי סוף סוף התגשם - הגעתי לבית השמח, ביד אחת החזקתי את
הקופסה המלאה, ביד שניה את הספר "הבית השמח", מסביבי היה קול
שריקת הציפורים והכל היה ורוד וכחלחל.
יצאתי מהבית בשביל להראות לכולם מה המצאתי, הדלת נטרקה מאחורי,
הורוד היה בהיר מדי בשביל שיראו אותו בחוץ, הצליל התנדף בגלל
קולות הרחוב והצעקות שמסביב.
ניסתי לחזור לבית - לקחת עוד צלילים ועוד ורוד, הבית היה
נעול.
נשארתי מחוץ לבית השמח והנעול כשיש לי ביד קופסה מלאה וספר .
חזרתי הביתה - אמנם ביקרתי בבית השמח, אבל אין לי שום מזכרת
ממנו, חוץ מהקופסה המלאה שביידי.
בדרך חזרה הביתה שמתי לב שהכל נראה כאילו המדינה בראשית דרכה,
לרחובות לא היו שמות, לא היו עצים בשדרות, לא היו גנים
ומכוניות, אבל לי לא היה איכפת, כי הייתי בבית השמח.
ראיתי איש אחד, קורא עיתון, נראה לי דווקא די נחמד, כנראה כי
הוא הזכיר לי את אבא שלי, הוא קרא עיתון ישן, משנת 72,  נתתי
את הספר לאיש הזה, שיהיה לו, נזכרתי בדברי אבי - "ספר לא הרג
אף אחד אף פעם", אמרתי לו.
הוא תחב את הספר למעילו וחייך.