[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מה אני רוצה מחיי?.. נכון לעכשיו שקט ושלווה שכולם יעזבו אותי
בשקט ואני אשאר עם עצמי .אני מנסה להבין מי אני בדיוק,מה אני
מייצגת ומה אני שווה,יכול להיות שזה מאוד מיותר  וצריך לחיות
ולזרום אבל מה לעשות נפלה בחלקי רגשנות יתר.אולי אני  חסרת
בטחון עצמי ואולי אני כמו  חץ של שעון שלא מהודק היטב
לבסיסו,מתנדנדת ולא יודעת היכן לעצור. פעם אני מסתכלת במראה
ורואה נערה יפה,מלאה בטחון עם ניצוץ  של תקווה בעניים,כן
תקווה,תקווה למהשהו לא מוגדר שיעשה הרגשה נפלאה שילוב נפשי
ופיסי מהשהו שיבדיל אותי מהסביבה האפורה היום-יומית שבה אני
נמצאת שיוציא אותי מהבועה.
ופעם אני רואה אישה עייפה עם עניים גדולות אך ריקות לגמריי
שאין בהם טיפת ניצוץ,כמו שני גולות
בצבע שחור מט.ואז אין טעם לכלום יש רצון להתבודד לשבת באיזה
פינה חשוכה באחד החדרים ולחפש אומץ איפה שהוא במעמקי הלב בין
כל הכאב הסתמי שנמצא שם,אומץ להמשיך לחיות או שבעצם רק
להתקיים. הקלישאות הרגילות על טעם החיים,ילדים ואוהבים שצריכים
אותי לא עוזרות באותו רגע.
אני הרבה פעמים אומרת שאני רוצה...,ואף פעם לא מסיימת ,זה
כאילו יש מתחתיי גשר,משטח שהוא אשליה ויזואלית,רואים ולא
מרגישים. אני כולי אשליה ויזואלית ,יפה,חזקה נפשית,כאילו יודעת
לקראת מה אני הולכת והכי חשוב מה השארתי מאחור והעניים ריקות.
אם מישהו שאיכפת לו באמת יתבונן בהם היטב , הוא יבין הכל,וזה
הכי  מפחיד אותי שמישהו יוריד ממני את המסיכה שאני עונדת ואז
הכל יתנפץ,
שיחיו באשליה עדיף לי,הרי לא  איכפת להם באמת,וגם אם כן אז
אולי לי לא איכפת.
אהבה- האם ישנה בכלל? או שגם זה אשליה שאנשים המציאו בכדיי
לתקשר עם עניין מסויים, הריי בלי הדבר הזה שמוגדר כאהבה יהיה
מאוד משעמם. ואם זאת המצאה אז למה כל כך כואב? כן  הכאב הזה
מגביל לכאב אובדן למוות  משאיר כל פעם חתיכה קטנה מרוקנת בתוך
הלב,אבל לא בשביל שתתמלא במהשהו אחר אלא ריקנות ניצחית. כמו
פזל  בגודל מותאם לכל  אדם עד ש מתמלא לגמריי בחתיכות ריקות
ואז... אני לא יודעת מה אז אולי אליי רואים את התוצאה או שלא
אני צעירה מידיי ולא אהבתי או שלא אהבו אותי בעוצמה שיכולה
לרוקן,אבל בכל זאת כאב.שאלה ועוד שאלה,שואלת ועונה  לעצמי שוב
פעם בשאלה. ויום עובר ועוד יום סביבה כביכול משתנה ,אבל אני
נישארת עם אותה הרגשה ועם המון סימני שאלה. יש רגעים מאושרים
ואני תוהה  האם יש ביכולתי לתת,לאהוב,להרגיש מעל פני השטח.
כנראה שלא ,כל חיי התאמצתי בלשחק אותה קשוחה שפיתחתי חסינות
והכל עובר על פניי השטח,הכל בשבילי זה עוד חוויה פיזית.
אני  נזכרת בי איתך ברגעים הטובים שלנו 7 שנים החזקתי את עצמי
איתך שיכנעתי שאוהבת,אבל מהר מאוד מאבדת את דמותך ואת מקום שלך
ממלא מישהו אחר ואז הוא מתחלף,אני לא מסוגלת להתמקד על מישהו
מסויים שבאמת עשה אותי מאושרת שנגע בלבי במאה אחוז,עוד פעם
מגיע למסקנה  שאין ביכולתי להרגיש באמת,הכל עניין של רגע של
נוחיות במצב מסויים וכש לא מתאים אני בורחת וכש לא מתאים לצד
השני אני רודפת,נפגעת ומרגישה פגועה.
גשם,אביב מרחב  ללא גבולות וגדרות ,אני רוצה לרוץ בלי לעצור
ואם לעצור אז בנפילה רכה  לתוך
דשא לח,להרגיש את הרטיבות על פניי,קרקע מתחתיי ושמיים  מאליי
ושיהיה גשם,גשם חזק כזה שאם מרימים את הפנים כואב מהטיפות.
רוצה לברוח ממך, מאותו אחד שעכשיו מכאיב לי שממלא את  מחשבותיי
וגורם לגוש בחזה. לברוח רחוק מהמחשבות ומהמצאיות שהיא מרה
וכואבת מידיי. אתה רצית אני נעניתי,היה לנו טוב,אך לא הבטחת
דבר למה ציפיתי? שתאהב אותי. רציתי סה"כ מישהו שיאהב אותי
רק אותי,לא את הסקס איתי ולא את המראה שלי, אלא אותי. ושוב
התאכזבתי ושוב משחקת אותה קשוחה כאילו לא מזיז לי,רואה אותך כל
יום,כל לילה מצפה לצילצול שישמיע הפלאפון שלי ואתה תענה עם הכל
הצרוד שלך.איפה אתה? לא חשוב,אתה לא איתי לא כאן.
אני לא רוצה... לא רוצה את הכאב הזה. אני אפסיק לחשוב . אני
אעזוב את זה,אמשיך לזרום,לפחות הזרם יוביל אותי לאנשהו. אני
עוצמת את עניי ואני בשדה ענק רצה בלי סוף. זה מה שאני גשם,אביב
ומרחב ללא גבולות, שילוב של יופי וריקנות ולריקנות אין סוף...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קפצתי עליו
הממתי אותו
באגרוף ועם הרגל
הדלקתי את
הרדיו.
בסוף גמרנו
שנינו בבית
חולים, הוא עם
שבר באף ואני עם
נקע באוזן.



המטיף מצטט
"יורדים נמוך"
ומתנסטלג
(מלשון
נוסטלגיה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/2/02 6:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מרינה טל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה