[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
הנער האמיץ

באחת העיירות בתימן פרצה מגיפה. יום יום נשמעו יללותיהן של
הנשים המבכות את מתיהן וגברים קודרי פנים התהלכו בסמטאות דומם,
מחפשים על מי לפרוק את זעמם. הם התקרבו אל שער הרובע היהודי,
כדי לשמוע את קול בכייס של היהודים, 'מקוללי אללה' והנה - אין
קול ואין צווחה. כאילו מלאך המוות פסח על הרובע השלם שלהם ולא
היכה אותם מכות נמרצות, כראוי להם. אמנם פה ושם נראה יהודי אבל
ועצוב, אך בדרך כלל נראה היה, כי החיים התנהלו שם על מי
מנוחות.
"אין זאת כי הם עוסקים בכישופים, בלחשים ובקמיעות, כדי להתגבר
על מלאך המוות", דיברו בינהם המוסלמים תושבי העיירה.
הערות אלה נחרטו היטב בלבבות היהודים החרדים לעתידם.
בינתיים התקרבו ימי החנוכה והיהודים חששו:
"אם נציב את החנוכיות בחלונותינו, יגידו המוסלמים, שאנו שמחים
לאידם ויראו בזה התגרות. אולי הפעם נניח את החנוכיה לא על אדן
החלון...אולי אפילו על הרצפה..."
הרב עזרא דהרי, ישיש מצומק, אך בעל הדרת פנים, פסק בצורה
ברורה:
"אמנם הסכנה גדולה, אך עלינו להדחיק את הנרות ולהניח אותם
במקום של כבוד, כי הדלקת הנרות היא חובה, שהקדוש ברוך הוא
ציוונו לזכר נסים שעשה לאבותינו. ומאמין אני, שאף אנו נזכה
לחיות ולראות את הניסים, שיעשה עם עמנו בזמן הזה."
ובבוא הערב הראשון של חנוכה, הוצבו בחלונות בתי היהודים
חנוכיות ובהן דלק הנר הראשון. וכשראו המוסלמים את אורות הנרות,
הפיצו בינהם את השמועה:
"הפעם משך ה'שיטאן' ערמה גדולה של יהודים לגיהנום! אין כמעט
בית, שבו לא הדליקו נר לזכר המת שלהם! התפשטה המגיפה בבתי
היאהוד!"
אך כבר למחרת, כשראו המוסלמים שני נרות בכל חלון, נזכר אחד
מהם:
"הלא ידעתם, שליהודים הטמאים האלה יש חג, שבכל יום שלו מדליקים
נר נוסף כדי להתגרות בנו? הם עושים עם הנרות האלה כישופים. הם
מדליקים פתילה כזאת ואומרים: 'תהיה פתילה זאת דולקת כמו חיי
אחמד או יוסוף וכשהלהבה תכלה, יכלו גם חייו של זה או זה.' אכן,
זה שמן מיוחד בשביל כשפים..."
"מה הפלא שרק בבתינו משתולל המוות? צרים מיד להודיע לאימאם,
שיאסור על היהודים להמשיך במעשי התועבה שלהם, פן כולנו נמות!"
"מה אנחנו מפטפטים כמו נשים? נלך למושל!"
כאשר שמע המושל את טענות נתיניו המוסלמים, הבין שזאת הזדמנות
לפעול כפי שפעל פעם הנביא מוחמד ולהעמיד בפני היהודים ברירה:
האיסלאם - או החרב! הוא שלח מיד שני חיילים להביא אליו את רב
העיירה. כאשר בא אליו הרב, פתח מיד בצעקות:
"לא קראתי לך לכאן כדי להתווכח אתך על ענייני דת. יודע אני
היטב, שלשונך מהירה וחלקלקה, כשל נחש המתפתל בין הסלעים. הריני
גוזר עליך בשם מלכנו, שהחל מהיום, לא יעז אף יהודי להדליק אף
נר בביתו ולא בבית הכנסת שלכם! אם תעיזו להדליק אפילו נר אחד,
אשלח את חיילי לבתיכם והם יעשו שם כרצונם. ראה הזהרתיך! בתור
בני החסות שלי, חובה עלי להגן עליכם בשעת סכנה, אך אנחנו חקרנו
ומצאנו, שאתם זוממים להשמיד את כל בני העיירה בעזרת כשפים.
יודע אני היטב, שהשמן שאתם משתמשים בו, כאילו להדלקת פתילות,
הוא שמן מכושף ונושא בחובו מוות."
"יודע אתה שאיני תמים דעים עמך", ענה לו הרב, "אולם מפני
הכבוד, אבלום את פי ולא אחלוק על דבריך..."
"וטוב תעשה אם לא תפתח עוד את פיך, אתה וכל היהודים! ואת השמן
הארור תשפכו אל התעלות!"
"אעשה כדבריך אדוני רב החסד, אך חובה עלי לומר לך, שאם נשפוך
את השמן ותזדקקו לעזרתי, לא אוכל לעזור לכם..."
"אנחנו נזדקק לעזרתך?" הזדעק המושל.
"אכן, סבורני, כי יש בידי הזמן לרפא את החולים והאור הדולק
יכול לגרש את מלאך המוות, אך את דבריך אעשה!"
חשכה גמורה שררה באותו ערב בכל הבתים של היהודים ופחד חיילי
השליט היה על כל הרובע. אך למחרת הבחין אחד המוסלמים, שמעבר
לחלון בית הכנסת, נראים ארבעה נרות דולקים.
"איך זה הדליקו היהודים את הנרות שם? הרי בית הכנסת נעול
וחיילים שומרים לבל יכנס שם איש!"
"איש לא נכנס ואיש לא יצא", ענו החיילים ששמרו על פתח בית
הכנסת.
הנרות בבתי היהודים לא דלקו, אך המגיפה המשיכה להכות בבתי
המוסלמים וכשהחשיכה ירדה על העיירה, נראו בתוך בית הכנסת חמישה
נרות דולקים.
השמירה על בית הכנסת הוגברה, כדי להבטיח שאיש לא יכנס לתוכו,
אך ביום החמישי, באו כמעט כל בני העיירה ועמדו על יד בית הכנסת
וצפו בפלא, איך שישה אורות נדלקו בתוך בית הכנסת, אחד לאחר
השני.
"שמא זה איברהים אל חליל (אברהם אבינו) שמדליק את הנרות?", לחש
אחד הצופים בחרדה.
"איך זה אל חליל? הרי ידוע לכל אחד, שאל חליל הקדוש, הקבור
בחברון, הוא אב לכל המוסלמים ואיך יעזור ליאהוד?"
"שמעתי, שיש  להם נביא, אליהו, עם זקן לבן, שעושה ניסים
ליהודים..."
"לא נביא ולא בטיח. ברור שזהו ג'יני (שד) שהם העלוהו מהגיהנום
ואור זה הוא מאש הגיהנום!"
"הנה המושל! הבה נשמע מה יאמר, כשיראה את האורות וכולנו נעיד,
שאיש לא נכנס..."
"שטויות אתם מדברים!" קרא המושל בזעם, "אין אללה אלא אללה,
ומוחמד נביא אללה! אף ג'יני לא מסוגל לפגוע בחיילנו! שיברו את
הדלת  והיכנסו פנימה!"
החיילים עזרו עוז ופרצו פנימה. כעבור רגע נשמעה צריחתם:
"יא סאתר (אלוהים)! יא רב! אעוזו בלאה (ישמרני האל)!"
"השטן קיבל צורה של כלב", פירש אחד את דבריהם.
כעבור כמה דקות יצאו החיילים, כשהם מושכים אחריהם נער קטן,
העומד בקושי על רגליו.
"הוא שכב על הרצפה הקרה, מכורבל, עד שחשבנו שזה כלב", הסבירו
החיילים.
"מי אתה?" קרא אליו המושל.
"מים!" לחש הנער.
"היה שם עוד מישהו איתו?" שאלו הקולות.
"לא. רק הנער הזה", הבטיחו בהשתוממות החיילים.
"מים!", לחש שנית הנער.
"הגישו לו מים!" ציווה המושל.
וכאשר גמא הנער גמיאות ארוכות מתוך הכד, שאל אותו המושל:
"האם זה אתה, בן סורר ומורה, הדלקת את הנרות,
או שהיה לך עוזר?"
"אני ולא היה לי עוזר!" ענה הנער קצרות.
"ולא פחדת?"
"וודאי שפחדתי...להיות בלילה לבד בבית הכנסת. לפעמים באים שמה
מתים להתפלל בלילה..."
"אעוזו בלאה! אני מתכוון, אם לא פחדת מפני החיילים ומפני?"
"ברור שפחדתי. אבל נצטוויתי להדליק נרות בחנוכיה!"
"נצטווית? על ידי מי? על ידי הרב שלכם? הגד או שאוציא את לשונך
במלחציים!"
"לא על ידי הרב. יש מישהו יותר גדול מהרב!"
"מי יותר גדול מהרב? האם אני ציוויתי עליך?"
"גם מעליך, כבוד המושל, יש מישהו גדול! אללה עצמו ציווני!"
"אללה לא ציווה זאת. אני יודע היטב את הקוראן!"
"לא אללה, אלא אלוהים!"
"אין אללה, בלתי אללה ומוחמד נביא אללה!" קרא בקול גדול
המושל.
"אתם קוראים לו אללה ואנו אלוהים. יש רק אלוהים אחד, שברא את
השמים ואת הארץ ומדי חנוכה אנו זוכרים את הצו שלו בברכה: 'ברוך
אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו
להדליק נר של חנוכה'," קרא בהטעמה הנער.
"ניחא. אני מכיר את המנהגים הטיפשיים שלכם ולא אתך
אתווכח...ומה אכלת במשך ימים אלה?"
"לא אכלתי מאומה, רק כשיצקתי שמן להדלקת הפתילות ליקקתי קצת
טיפות שנדבקו לאצבעותיי ושמן זה, הקדוש, הוא שהחזיק אותי
בחיים."
"אכן לא אכחיש, כי נער אמיץ אתה ולולא היית יהודי, הייתי מתגאה
להיות אביך. ומיהו אביך?"
"אבי הוא שמש בית הכנסת, שמעון בן שלום עזרא הלוי", ענה בגאווה
הנער.
"טוב, עתה לך הביתה ומחר תוכל לבוא באופן חופשי, בלי פחד, לבית
הכנסת ולהדליק את המנורה. והגד לאביך, שיואיל לקרוא לרב שלכם,
כי יש לי כמה מילים להחליף איתו."
"כדבריך, יא סידי ורב תודות לך על חסדך וטוב לבך!"
"אכן. דבר אחד אני מעריך והוא אומץ לב. עתיד מזהיר לפניך!"
מלא חרדה הלך הרב אל המושל, אך הוא נדהם כאשר זה פנה אליו
במאור פנים:
"אכן, נער אמיץ יש בקרב העדה שלכם, ממש כאילו היה אחד הגיבורים
שלי. ועתה לגבי השמן...הנער אמר לי שהוא רק ליקק כמה טיפות מן
השמן של המנורה וכך חי ארבעה ימים."
"אסור היה לו ללקק מן השמן, כי קדוש הוא, כפי שנאמר 'הנרות
הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד ."
קבע בחומרה הרבי.
"הוא רק ליקק אצבעות שהתלכלכו כשמזג את השמן", סינגר המושל על
הנער.
"ולגבי השמן...אמרת לי פעם, שלשמן הזה יש תכונות המסוגלות לגרש
את מלאך המוות ושאנו עוד נזדקק לך. מה אמת בדבריך אלה?"
"אכן אמת היא שלשמן שאנו משתמשים בו בחנוכה, יש כוח מרפא רב
וזוהי, אולי הסיבה, שהמגיפה לא פגעה בנו. אולם הדבר לא
פשוט..."
"מה לא פשוט?" דחק בו המושל.
"אכן, לפני שמשתמשים בשמן זה, צריך אדם לכבס את בגדיו במים
רותחים, לנקות את ביתו יפה יפה והוא עצמו חייב להתרחץ במים
חמים."
"החושב אתה שהמוסלמים הם מלוכלכים?" קרא בזעם האימאם.
"חלילה לי, כבודו. אינני מדבר כאן על ניקיון פשוט. אך היות
והשמן הזה הוא מקודש ויש לו סגולות מיוחדות, הוא לא יפעל, אם
אדם לא יטהר את עצמו. עליו קודם כל להיטהר!"
"אה. להיטהר. זה דבר אחר. את זה אני מבין. ומה אחר כך?"
"אחר כך צריך כל אדם למרוח את גופו בכמה טיפות משמן החנוכיות
ואז, מאמין אני, תיעצר המגיפה!"
"אכן, עוד היום אצווה בכל הרחובות, להודיע לבני העיירה על
הוראותיי ואדאג לכך, שהם יבצעו זאת באופן יסודי. ומה בדבר
אספקת השמן הזה? האם שפכת אותו?"
"עלי ועל ראשי!". הבטיחו הרב.
למחרת נראתה כל העיירה, כפי שנראים בתי היהודים כאשר הם מנקים
את בתיהם ומבערים את החמץ לפני הפסח.
כולם ניקו את בתיהם והתרחצו במים חמים וסכו את גופם במעט שמן
שנתן להם הרב וראה זה פלא - המגיפה נעצרה!
לא היה גבול לשמחה וכאשר הודלק בבית הכנסת באופן גלוי הנר
השמיני, נדלקו בכל הבתים שמונה נרות וכל בני העיירה, יהודים
כמוסלמים, חגגו עתה את חג האורות ושרו שירי הודייה לאלוהים,
איש איש בשפתו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה מה מה,
פעתה הכיבשה
וניטרפה ע"י
הזאב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/12/00 6:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה