New Stage - Go To Main Page


למה איני מחליף את שמי, טוויל, לאיזה שם עברי? טוויל, זה
בערבית, גבוה. למה אחליף אותו?
פעם הסתובבתי במגרש מכבי, ניגש אלי המאמן ואמר לי:
"שמע נא, בחור, עם גובה כזה, אם אתה לא מצטרף אלינו, אז אתה לא
גבר. לא תצטרך לקפוץ ולא כלום. ימסרו לך את הכדור לידיים ואתה
פשוט תכניס אותו לסל וזה הכל. עשינו עסק, יא טוויל?"
"בטח", אני עונה לו. "אבל מי אמר לך את שמי?"
בצבא? עוד לא נכנסתי ממש לבסיס הקליטה ואני שומע:
"לצנחנים! ואל תספר לי שאתה יחידי במשפחה ושאתה תומך בהורים
חולים. לך לא תהיה בעיה לצנוח. רק תוציא את הרגליים מפתח המטוס
וכבר תיגע באדמה!"
ברור, שכולם בצנחנים : גידי טוויל, שלום טוויל ואבי טוויל
וכולנו שם עלא טוול. (לכל האורך, מאה אחוז!)
אבל כל זה עוד לא כלום! היית צריך להכיר את סבא שלי, או את אבא
של סבא שלי. לא היה איש בקהיר, שלא הכיר את סלם טוויל אל חיאט.
כשהוא היה מתהלך לו בנחת ב"חאן אל ח'ליל", בין מאות הדוכנים,
היו כולם מקדימים לו ברכה והאבדי (בריון) הגדול ביותר, היה
עושה מיד 'אחורה פנה!'. אם אגיד לך, שהגובה שלו הציל את חייו
מתליה, לא תאמין לי, אבל זאת עובדה. אני בטוח, שזקני קהיר עוד
זוכרים את המקרה ושסיפרו אותו לילדיהם ונכדיהם, כמו שאבא שלי
סיפר לי.
בימים שהתורכים שלטו בכל הארצות, שלט בקהיר, קרקוש, שפירוש שמו
בתורכית הוא "נשר". קרקוש היה מאוד גאה בשמו, אך רוב תושבי
קהיר קראו לו רק "קרה" שפירושו:
"שחור". אני לא יודע אם הוא היה שחור. אולי הוא היה עבד כושי
משוחרר, ממלוכ, או אולי קראו לו כך מכיוון שהייתה לו נשמה
שחורה.
קרקוש זה, היה המושל וגם היה שופט. מעולם לא דאג לצדק. לא היה
איכפת לו מי השודד ומי הנשדד, מי הגנב ומי הקורבן. איש שבא
לפני כס המשפט שלו, גם אם היה זה צדיק, כמו אברהם אבינו, אחד
דינו - תליה בשער העיר. כשמישהו רצה לומר במצרים: "זה לא צדק!
זה עוות דין, זה...", היה פשוט אומר: "זה כמו המשפט של
קרקוש."
כך גם קרה לסבא שלי, שכמעט ואיבד את חייו, מבלי שהיה מעורב
במשפט אפילו במיל אחד.
העניין התחיל בזה, שגנב אחד, שלא היה לא מזל, רצה לבצע פריצה
ל"אבו סנדוק", המלווה בריבית שלא היה ישן בלילה במיטתו, אלא על
גביי הארגזים התפוחים במטבעות זהב וכסף. הגנב טיפס על החומה
שהייתה מלאה בשברי בקבוקים וניסה לפתוח את החלון. ומשך ומשך
ולפתע, טרח! כל החלון נעקר עם המסגרת והמסכן נפל לתוך החצר
מלאת האבנים ושבר את רגלו.
בקושי רב הוא צלע לבקתתו שבבית-הקברות הישן. עליך לדעת, שאולי
מיליון אנשים חיים עד היום בקהיר בבתים שהקימו בבית- הקברות.
הכעס העביר את הגנב על דעתו.
איך יוכל לפרוץ עם רגל שבורה לבית? מי יודע, מתי תירפא הרגל,
אם תירפא?
כבר למחרת התייצב מוקדם מאוד ב'אל מחכמה' (בית המשפט) לפני
קרקוש, כשהוא נישען על מקל מסוקס ורגלו המנופחת, מבליטה היטב
את כל צערו וכאבו.
ושניתנה לו רשות הדיבור, השתחווה אפיים ארצה ופתח בקול מלא
תחנונים:
"כבוד המושל, שופט החיים, אור המאמינים, אללה יאריך את ימיך
וישמרך בחיים. פונה אליך איש קטן ומיסכן, גנב פשוט, המפרנס
במקצוע זה את משפחתו, את אשתו החולה, את אביו הזקן והעיוור ואת
חמשת ילדיו המסכנים, שנשארו עכשיו בלי אוכל. והמעשה שהיה כך
היה: אתמול בלילה רציתי להוריד כמה דינרים מאחד הארגזים של
"אבו סנדוק", הכילי הנבזה הזה, שמלווה חמישה פיסטרים ולוקח
תמורתם רבית של חמישים פיסטרים. מי לא סובל מעלוקה זו, המוצצת
את דם עמך? הארגזים שלו מתפקעים מרוב מטבעות זהב, אבל את החלון
של ביתו אין הוא יכול לתקן. המסגרת הייתה ממש רקובה וכך,
כשאחזתי בחלון, הוא נעקר כולו. כבודו רואה, שאינני ענק, אבל
אני גם אינני ציפור.
הו, לו הייתי נשר, כמו כבודו, הייתי עף לביתו דרך החלון, גם אם
שבור הוא, או שהייתי עף למטה, אך אללה הקובע גורלות, ידע מה
הוא עושה ומסר לך כוח של נשר ותבונה לשפוט ולעשות צדק לאיש
מסכן שנשברה רגלו, שנפל קרבן לכילי אכזרי זה, שלא תיקן את
חלונו."
כאשר שמע קרקוש את דברי הגנב וראה את רגלו הכחולה והנפוחה,
נתמלא זעם וקרא בקול גדול:
"לתלות אותו!"
מיד תפסו השוטרים את הגנב המסכן ומשכו אותו אל שער העיר, אך
קרקוש עצר בעדם:
"לא אותו, בני חמורים! הניחו למסכן, פן אתלה אתכם במקומו.
הביאו לי מיד את הכילי הנבזה, את החלון שלא תיקן וכמה ארגזים
שעליהם הוא ישן. אלה ישמשו מוצגים בבית המשפט."
שני שוטרים נשאו את "אבו סנדוק", המעולף למחצה. שוטרים אחרים
נאנקו תחת משא הארגזים הכבדים ובסוף במאסף, צעד שוטר ומסגרת
החלון השבורה על זרועו.
השוטרים השליכו את "אבו סנדוק" לרגלי קרקוש והוא פתח מיד
בצעקה:
"הגד לי איש נקלה שכמותך, מדוע לא טרחת להתקין מסגרת חדשה
לחלונך והשארת מסגרת רקובה, שכאשר רק נגעו בה נעקרה. בגללך שבר
הגנב המסכן את רגלו. ראה בעצמך מה עוללת. לוא הייתי נוהג כלפיך
ברחמים, כפי שהקוראן הקדוש מצווה אותי, הייתי רק מקצץ את רגליך
הימנית ככתוב: "רגל תחת רגל". אך חושש אני שאצטרך, למען יראו
כולם וידעו, שהשתדלתי לבער את הרע מהארץ, לתלות אותך בשער
העיר. ועתה מה בפיך בטרם תיתלה?"
רעד עבר בכל גופו של "אבו סנדוק" המסכן. הוא שיפשף את עיניו,
כדי להתעורר, אך הוא ידע היטב שזה אינו חלום בלהות, שממנו
מתעוררים מיוזעים ורועדים ושאחריו הכל חולף. רק בחלומות רעם
יכול גנב להתלונן על כך שלא הצליח לפרוץ לביתו של אדם ישר
והגון, המשלם מסים. רק בחלומות אין דנים את הגנב, שמודה במו
פיו בכך שרצה לפרוץ לביתו, אלא אותו בעצמו, על כך שלא תיקן את
חלון ביתו. כאילו זה עניינו של השופט. אך "אבו סנדוק" היה למוד
ניסיון והוא ידע היטב, שעם קרקוש לא מתווכחים וכל מילה לא
זהירה תהדק את עניבת החבל סביב צווארו. אם לא ימצא מיד תירוץ,
יהיה אבוד. לכן, בלי כל היסוס, פתח ואמר:
"הו, שמש הצדק, מגן חוקי האיסלאם, יעניק לך אללה עוד שנים
רבות, אור וכוח, כדי שתוכל להמשיך בתפקידך הרם ותפאר את קהיר
בעולם כולו, בצדק שלמענו אתה כה טורח יומם ולילה. צר לי על
הכאב שנגרם לגנב המסכן, אך אני נשבע בזקן הנביא, שאני עשיתי את
הכל שהחלון יהיה בסדר. לפני זמן לא רב, הזמנתי נגר ושילמתי לו
עשר מטבעות, כדי שיחזק את מסגרת החלון. אין זו אשמתי שהנגר
התרשל בעבודתו."
"רמאי! הא רמאי! הא נבל!", שאג קרקוש, "לתלות אותו!"
הפעם חיכו השוטרים להבהרות ומפקדם שאל ברעדה:
"את מי?"
"את הנגר, בני חמורים!" צעק קרקוש, "הביאו אותו מיד!"
השוטרים התפזרו ברחובות העיר ולא עבר זמן רב עד שהובא הנגר
לפני השופט. קרקוש פנה אליו:
"הנה "אבו סנדוק", אזרח מכובד וידוע לכולם, נשבע בזקנו של
מוחמד הנביא, עליו השלום, שהוא שילם לך בעד התקנת מסגרת
לחלונו, עשר מטבעות, סכום נכבד לפי דעתי. הן תסביר לבית המשפט,
מדוע לא התקנת את המסגרת כראוי. הרי בכך גרמת לנפילת הגנב
המסכן מהחלון ולשבירת רגלו?"
לו סיפרו לנגר סיפור זה בבית הקפה, כשהוא יושב ובפיו נרגילה
ארוכה, היה צוחק יחד עם כולם. גנב, שרצה להתפרץ ל"אבו סנדוק"
עקר מסגרת רקובה ושבר את רגלו. אכן, ראוי הוא לפרס הגון, הן
מהממשלה והן מ"אבו סנדוק" עצמו, על שסיכל ניסיון התפרצות. אבל
הוא ידע היטב, שהצדק של קרקוש שונה מהצדק המקובל. מי יידע את
דרכו של הנשר בשמיים ואת עומק מחשבתו של קרקוש? רק תחבולה תציל
אותו ממוות בטוח. כשניתנה לו רשות הדיבור אמר:
"הוד מעלתך, אבי הצדק והחסד בעולם, בי נשבעתי, כי אינני אשם
בדבר. כשהאדון "אבו סנדוק" הטוב הזמין אצלי עבודה, לקחתי מיד
פטיש ומסמרים, עליתי על הסולם והתחלתי לדפוק את המסמרים כדי
לחזק את המסגרת. ואז, הוד מעלתך, אני מתבייש לספר, יש לי שתי
נשים ושלוש בנות ו...אין זאת כי איבליס הארור העביר אותי על
דעתי...ברחוב עברה נערה יפה כמו חלום. היא הייתה לבושה שמלה
אדומה ואני לא יכולתי לנתק את מבטי ממנה. המסמרים התעקמו ולא
יכולתי לחזק את המסגרת."
"האם אתה מכיר את הנערה בשמלה האדומה?" שאל קרקוש.
"איך לא אכיר? הרי זו בתו של הצורף איברהים אל חלילי!"
"רוצו מיד אל ביתו של איברהים אל חלילי והביאו מיד את
הנאשמת!", ציווה קרקוש.
למזלם של השוטרים, גרה הנערה לא רחוק מבית המשפט וכהרף עין
הובאה הנערה הממררת בבכי וכל משפחתה איתה.
"שקט שיהיה!" הצטווח קרקוש, "הנאשמת! התדעי כי בגללך התרשל
הנגר, שהוזמן לחזק את מסגרת חלונו של "אבו סנדוק" ועקב כך, נפל
הגנב המסכן ושבר את רגלו. את מואשמת בכך שעברת באותו יום ברחוב
בשמלה אדומה ומשכת את תשומת ליבו של הנגר. מה יש בפיך לומר?
דברי, שלא אהיה נאלץ לתלות את...אביך, שהוליד פושעת. או שאולי
ארחם עליו ואסתפק באחיך הגדול...נו, דברי, כי זמני קצר!"
"הו, אבי הצדק", התייפחה הנערה המסכנה, "רחם עלי. בי נשבעתי
שלא אני אשמה. האם לא אללה הכל יכול, חנני ביופי?"
"האם את אללה תאשימי?" צרח קרקוש, "הרי בת מוות את, כופרת
עלובה!"
"לא את אללה אני מאשימה, הוד מעלתך, חלילה לי לחשוב כך. רק את
החייט שתפר לי שמלה אדומה."
"חייט אמרת? נערה מסכנה. ומיהו אותו חייט?"
"הרי זה טוויל אל חיאט, שגר בסמטת..."
"הביאו לי מיד את טוויל אל חיאט!"
יצאו השוטרים בדחיפות, אבל לא העזו לשים עליו יד. גם לא היה
בכך כל צורך. הוא בא מרצונו הטוב.
כשעמד טוויל לפני קרקוש, פתח זה מיד בצרור האשמות:
"איך לא תבוש, בן בליעל? הרי על כל קהיר הבאת אסון במעשיך. הבט
על המסכנים שגרמת להם סבל. הנה פיתית נערה תמימה זו ללבוש שמלה
אדומה ובגללה התעקמו המסמרים, כי הנגר התרשל בעבודתו והגנב
המסכן, שרצה לאחוז במסגרת, נפל ושבר רגל והכל בגללך."
עמד סבי הגדול, הביט על השופט, אך הוא לא הבין אף מילה ממה
שנאמר לו.
"אדוני השופט, איש פשוט אני וחייט במקצועי. כולם מכירים אותי.
תפרתי הרבה שמלות: אדומות, ירוקות, שחורות וצהובות. אך מה לי
למלווה בריבית זה ולגנב? אף פעם לא גנבתי, אינני מכיר את
האנשים האלה ואינני יודע במה הואשמתי. אני נשבע באלוהים שאני
אומר אך ורק את האמת."
"איך אתה מעז להשתמש בשמו של אללה, יתגדל ויתברך, האם זוהי כל
הגנתך? כולם פושעים ורק אתה צדיק? בן בליעל שכמותך! הוציאו
אותו מיד ותלו אותו בשער!"
הקיפו השוטרים את סבי הגדול והוציאו אותו, כדי לבצע את פקודתו
של קרקוש.
"בזה גמרתי להיום", הודיע השופט. "הביאו לי מיד ספל קפה ואת
הנרגילה שלי."
בעודו לוגם מספלו קפה טעים ומהביל, ניגשו אליו אחד אחד, רועדים
בכל גופם, השוטרים שנצטוו לתלות את החייט המחוצף.
"תליתם?", שאלם בקיצור.
"הוד מעלתך, ניסינו בכל כוחנו, אך אין אנחנו יכולים לתלות את
החייט בשער, כי הוא גבוה, אכן טוויל הוא וכשמו כן הוא. לוא היה
קצת יותר נמוך..."
"נמוך יותר? רוצו מיד והביאו חייט נמוך יותר ותלו אותו בשער.
צדק צריך להיות. אוי לכם, אם אצא החוצה ואראה שצדק לא נעשה."
ליד בית הסוהר, גר חייט נמוך קומה.
השוטרים הוציאו אותו מביתו ובטרם הבין מה ולמה, תלוהו השוטרים.
כך ניצל סבי הגדול ממוות בטוח. הוא היה טוויל, ואפילו המושל
הנוראי קרקוש, לא יכל לו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/12/00 6:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה