לליאור


הוא נורא אהב לשקוע בהרהורים, חבל שהם הובילו אותו למקום הלא
נכון. ליאור הזה, הוא אהב נורא את הקומה. הוא בא לשם פעם
פעמיים עם כמה חברים, אבל הכי הוא זוכר את הפעם שהיתה לו ארבעה
חודשים לפני הגיוס המזדיין. הוא בדיוק עשה פסים סגולים, ואפילו
החליט ללבוש אל החולצה של איירון מיידן שהוא לא לבש מאז סיום
התיכון.
הוא בא לשם, ונורא נהנה. הוא נהנה כמו שהוא לא נהנה בחיים שלו.
הוא התחרמן עם איזה שבע בנות, ואז הלך לשבת איפושהו, אבל כמעט
ולא היו מקומות לא מיושבים, אז הוא ישב עם מישהי שהוא חרמן ועם
החברות שלה.
הוא לא כל כך התעניין בהן, כי הוא היה בן 18 והן בנות 16, אז
הוא התנהג אליהן כאילו הן רק סיימו את הגן. הן החלו לדבר על
מיסטיקה והוא התרגז והלך. אח"כ הוא התחיל עם מישהי שהתייחסה
אליו די מגעיל, וכשחזר לשבת עם הבנות ראה שהיא שם. בדיוק הם
התחילו לשחק סיגריה זונה, והוא הצטרף ממש אחרי שהכריעו על
העונש למאפר. לא גילו לו את העונש, אבל ממש במקרה הוא היה זה
שהפיל את האפר מהסיגריה, והתפקיד שלו היה לנשק אותה, את זו
שהתייחסה אליו די מגעיל.
הוא הביט בה, והיא לא נראתה כאילו זה מזיז לה במיוחד. "נו, אז
אנחנו מתנשקים?" שאל. היא משכה בכתפיה והתקרבה אליו.
לרגעים מועטים, הוא ידע אושר קסום שאין כמוהו, והוא דמיין שהוא
מתחתן איתה במעבר לבן בכנסייה, ואפילו לובש עניבה כי היא ביקשה
ממנו. אח"כ הוא פתח את העיניים והבין שממנה חתונה לא תצא, ובטח
שלא עניבה. היא קרצה לו בעין מאופרת בכבדות ועברה לשבת במקום
אחר.
הוא נשאר לשבת באותו המקום, בוהה בנקודה מסוימת בקיר במשך שעה,
עד שחבר שלו בא והוציא אותו משם 'לנשום אוויר'.
אחרי שהם הורידו שאכטה הוא הרגיש יותר טוב, ונכנס פנימה. הוא
רקד, ומצא אותה רוקדת צמוד בצורה חשודה עם חברה שלה. הוא התקרב
אליה וחייך, גם היא חייכה, חיוך עצוב כזה, חיוך של 'טוב נו
מילא'. חיוך שהיה ראוי לו להתקיים על פנים אחרות. היא בינתיים
חזרה לרקוד צמוד עם חברה שלה, ופניה הפכו חסרי הבעה מוחלטת.
מדי פעם שפתיה נפתחו בצורה מפתה אבל מיד כשקלטה זאת חזרה
לעצמה.
לרגע קט הוא הבין, שהוא אפילו לא יודע איך קוראים לה, אז הוא
רצה ללכת לשאול את חברה שלה, אבל בדיוק הוא קיבל H רציני, כמו
גלי חום, והיה חייב לשבת ולמצוא סיגריה.
במשך השעתיים שלאחר מכן הוא ניסה להתקרב אליה בכל צורה אפשרית,
אבל היה נדמה לו שעוטפת אותה שכבת מגן בלתי נראית, שכל מי
שינסה לחדור אותה, יומת. היא ישבה וצחקה עם האנשים שמסביבה,
הוא ראה איך עוד חבר שלו מתחיל איתה, הוא ראה איך לסבית מתחילה
איתה. אבל היא, היא נשארה אדישה בתוך המעטפת המשונה שלה. בלתי
חדירה. אף אחד לא יכול לגעת בה.
בסוף היא ניגשה אליו. "היי, מה השם משפחה שלך?" הוא היה מופתע,
אבל אמר לה אותו ואפילו איית לה. הוא ראה שהיא כותבת משהו במין
יומן. "מה את כותבת?" שאל. "את השם שלך." השיבה בטבעיות.
יותר הוא לא שאל, הוא פחד מתוצאות הסקר שערך אותה שעה בראשו.
"איך קוראים לך?" קרא בעודה מתרחקת. היא חייכה חיוך סתום משהו
וענתה לו.
כשהם יצאו מהקומה, שתי החבורות ביחד, בנים ובנות, מוסד מעורב,
הוא רצה ללכת על ידה, אבל היא הלכה כמוקפת קוצים, ואותו החזיקו
חבריו. הם כולם תהו למה הוא נראה כל כך מרחף אבל לא העזו
לשאול, כי מי הם שיתעסקו בענייני הלב שלו.
"אני יכול לקבל ממך נשיקה אחרונה?" הוא שאל. הוא היה חמוד
נורא, עיני כלבלב גדולות, שיער פרוע. היא לא יכלה לסרב לו בשום
אופן. היא חייכה שוב, הפעם חיוך מתוק, והשפילה עיניים. הוא לקח
את ידה וצעד צעד אחד. היא הידקה את אחיזתה והתקדמה צעד נוסף.
הם עמדו פנים מול פנים, נושמים אחד את השני. הם התנשקו שוב.
הפעם הנשיקה נראתה כאילו היא אורכת נצח. נצח מדהים של גן עדן
מתוק. היא התנתקה והוא פחד, הוא לא עזב את ידה הקפואה לרגע.
כשהתנתקו היא נישקה אותו בעדינות על הלחי ולחשה לו דבר מה, וכך
הם נפרדו.

"עזבו, סתם איזה נותנת אחת. נראה לכם שאני אפול על כזאת?" הוא
חייך חיוך גדול שהאיר את האוטו מלא השיכורים, והביט מחוץ
לחלון, מחפש סימן חיים מבחורה עם שיער ארוך בצבע בורדו ושפתיים
בצורת לב.

31.01.02