[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
המלכה החכמה

א.

פעם היה מלך. ולמלך הייתה מלכה. ותהי המלכה לא רק היפה בנשים,
אבל חכמה מכל העם.
ובאשר המלך היה מזמין אליו מלכים אחרים, או שליטי ארצות או
נכבדי מדינתו, תמיד ישבה על ידו המלכה, כשהכתר על ראשה והייתה
מדהימה את כל הנוכחים בחכמתה. לא פלא, שהעם העריץ אותה ואהב
אותה. זקני הקהילה היהודית קראו לה פשוט "שריקה החכמה". להם
עדיין זכור היה היום, בו שריקה היפה הגנה על אביה בחצר המלך
ושם הדהימה את כל חכמי החצר בחכמתה, עד שהמלך המוקסם החליט
לשאת אותה ולהכתיר אותה למלכה.
ורק תנאי מפורש אחד התנה לה המלך:
"כל אנשי החצר יהיו לך משרתים, מה שתרצי תעשי ורק דבר אחד אוסר
אני עלייך: להתערב בענייני המדינה או בכל דבר שאני בהיותי המלך
ושופט העם, מחליט ומבצע."
הרכינה שריקה החכמה את ראשה וענתה:
"מלכי ובעלי, כל דבר שדרשת אעשה ולפי הוראתך אנהג בעתיד."
ליטף המלך את ראשה של המלכה ואמר:
"שריקה היפה והחכמה מכל הנשים, התוכלי לעצור בעדך ולא לראות
ולא לשמוע ולא לדבר בעניינים שלי?"
"אהבתי אליך, מלכי ובעלי, גדולה מרצוני להתערב", ענתה המלכה
החכמה.
אך העם הפשוט, שידע את ליבה הטוב של המלכה ואת חכמתה, הקשה
עליה לא לראות ולא לשמוע ולא להגיב על הנעשה במדינה, שהמלך משל
בה. אף על פי שהייתה המלכה והגבירה הראשונה בעם, לא שכחה
שריקה, שהיא יהודיה ושהיא נלקחה לכס המלכות מתוך הגטו הצר, שבו
בני עמה מושפלים על ידי שכניהם המוסלמים ואינם מסוגלים
להתגונן, כי בעיני החוק לא היו שווים.
ומעשה בר' משה, שהייתה לו חנות בדים ובגלל יושרו היו באים אליו
לרכוש בד לשמלה, לא רק בני עמו, אלא גם מוסלמים ונוצרים. פעם
קנה אצלו מוסלמי אחד בד צבעוני לבגד בשביל עצמו. יום אחד התפרץ
לחנות, כשהוא מחזיק בידו בגד בלוי, שצבעו דהוי ופרץ בצעקה רמה,
שנשמעה היטב בכל הסביבה:
"יהודי מקולל! איך העזת לרמות אותי ולמכור לי סמרטוט כזה? באתי
אליך ושילמתי לך כסף טוב בעד בד צבעוני וטוב לשמלה ולא עברו
ימים ותסתכל איך הוא נראה! האם זה בד? האם את זה עלי ללבוש? -
סמרטוט שפושט יד מוסלמי היה משליך אותו לאשפה ובעד זה לקחת
כסף?"
החוויר ר' משה והתאדם מרוב בושה, כי עקב צעקותיו של המוסלמי
התאספו סקרנים רבים על יד חנותו והקשיבו לדברי המוסלמי.
"אפנדי", מלמל ר' משה, "שמא תרענן את זכרוני, מתי בדיוק קנית
את הבד הזה, כי נשבעתי בכל הקדוש לי, שזאת פעם ראשונה שמישהו
מתלונן, שאני מכרתי לו בד כזה בלוי ומרופט. ייתכן שקרתה טעות
ולא אצלי..."
"טעות? לא אצלך?" הצטעק עוד יותר המוסלמי, "אמנם כל הכופרים
נראים דומים זה לזה, מכוערים ורמאים, אבל אני זוכר היטב את
פרצופך ולא עבר זמן רב, מאז שקניתי אצלך את הבד."
"אם תרשה לי להעיר, אז בד זה נראה לכל הפחות בן חמש שנים והבגד
הרבה משומש..."
"ישן, אתה אומר והרבה משומש, אני זוכר טוב מאוד, שלבשתי את
הבגד, כשבני התחתן ועכשיו די בדיבורים. עייפתי מלדבר איתך. אם
תוך חודש ימים לא תפצה אותי בעד הנזק שגרמת לי בסכום של 500
דינרים, אסחוב אותך בזקנך ל"חצר המלך" וישליכו אותך לבור
שחור."
"חמש מאות דינרים, יא סידי, הרי אתה מרושש אותי לגמרי. רחם עלי
בשם אללה הרחים והרחמן. יש לי חמישה ילדים ושלוש בנות. איך
אוכל לפרנס אותם?"
"העלי לדאוג לגורים שלך?" התכעס המוסלמי. "זכור, חודש אחד ואף
לא דינר פחות ואם לא, תרקב בבור!"
כאשר בערב סיפר ר' משה לביתו על דרישתו של המוסלמי, ניחמה
אותו:
"אל תדאג אבא, אני בטוחה, שכאשר יוודע הדבר לשריקה החכמה, תמצא
לנו מוצא. עוד מחר בבוקר אלך למלכה ואבקש את עזרתה!"
אמרה ועשתה. וכאשר יצאה המלכה לטייל כהרגלה בבוסתן בלוית נשות
החצר שלה, ניגשה אליה בתו של ר' משה, נשקה את שובל שמלתה ושטחה
בפניה את צרותיה. כאשר שבה הביתה, פנה אליה מיד ר' משה ושאל:
"ומה אמרה? ההבטיחה עזרה?"
"לא אבי, היא רק שאלה, אם ידוע לך בני כמה נכדיו של המוסלמי.
ועוד דבר אחד שאלה: מה היה צבע זקנך? כאשר ראתה, שאינני מבינה
על מה היא מדברת, צחקה והוסיפה: "אל תדאגי, ורק תחזרי מלה במלה
על מה ששאלתי אותך. אביך יבין כבר מה לעשות..."
"בני כמה הנכדים של המוסלמי, שאלה? אף אני מתקשה להבין את
שאלתה. ולגבי הזקן שלי - היה שחור, כמו של רוב היהודים. רק לר'
עזריה כשהיה צעיר היה זקן אדום, כמו אש, אבל עכשיו הוא כמו
שלי...הו, בתי, עכשיו הבינותי, הכל ברור לי. האם הודית לה,
לשריקה החכמה?"
"לא, אבי, הייתי כה מבולבלת מהתשובה שלה..חשבתי לי, איזו עזרה
זו?"
"היא עזרה לי הרבה" השיב לה ר' משה.
בדיוק כעבור חודש ימים הופיע המוסלמי בחנותו של ר' משה. מבלי
להתחשב בלקוחות שהיו בה, פתח מיד בצעקה:
"ההכנת לי את הכסף שדרשתי ממך?"
"לצערי הרב, לא הרווחתי עד עתה, אפילו עשירית מהסכום, שאתה
דורש. האם עלי למכור את כל החנות ולצאת לרחוב לפשוט יד?"
"מה זה עסקי, לדידי אתה יכול לפשוט יד. זה רק ילמד אותך לקח,
לא לרמות מוסלמים."
"לעולם לא רימיתי איש." אמר ר' משה.
"שתוק, כשמוסלמי מדבר אליך ועכשיו יאללה, ל'דיוואן'
אחרי שמלכנו מגן הצדק יפסוק את דינך, יהיה לך הרבה זמן לחשוב
בחשיכה ובין עכברים על שלא שילמת את הנדרש. ועכשיו די דיבורים.
יאללה!"
באמרו זאת, אחז בעורפו של ר' משה ודחף אותו בגסות החוצה. כך
הלכו ר' משה, כשהוא אחוז בעורפו על ידי המוסלמי ולפעמים אף
מואץ על ידי בעיטה, עד שהגיעו לפני ה'דיוואן'.
כאשר בא תורם, השתחווה המוסלמי לפני המלך ואמר:
"המלך לעולם יחיה! לוחם הצדק ומגן האיסלאם, לפני זמן מה קניתי
אצל כופר זה בד לבגד חדש, שלבשתי אותו לרגל חתונת בני אחמד,
שיאריך ימים. לפני חודש רציתי ללבוש אותו שוב, לרגל החגיגה
שהוזמנתי אליה על ידי ידידי והנה מה אני מוצא? במקום בד טוב,
שבעדו שילמתי- סמרטוט ובמקום צבע צבעוני- צבע דהוי, אפור.
הלכתי מיד אל היהודי ודרשתי פיצוי על שרימה אותי ונתן לי בד
משומש, אבל הוא מתחמק ואומר לי שאין לו אפילו עשירית מהסכום.
במקום להתדיין אתו, חשבתי, הדבר הטוב ביותר יהיה למסור את
העניין לפני המלך, לעולם יחיה, והוא ישפוט ביני לבין יהודי
זה."
"ומה בפיך, יהודי?", שאל המלך.
"המלך הטוב לעולם יחיה. שמי ר' משה וכל אזרחי העיר מכירים אותי
ויוכלו להעיד, שמימי לא רימיתי אף אחד, אף בדינר הקטן ביותר.
אפילו נשות החצר נוהגות לסור לחנותי, כי יש לי תמיד מבחר חדש
של בדים יפים וטובים ואף הן יכולות להעיד, כי תמיד היו מרוצות
מהמחיר ומטיב הסחורה שלי. את אדון זה, שטוען שקנה אצלי את הבד
לרגל חתונת בנו, אינני זוכר, אך נאמנים עלי דברי כל מוסלמי,
שהוא אומר אמת. יתכן, שהיה זה לפני זמן רב והצבע דהה ויתכן גם
שנכדיו של אדון נכבד זה לבשו את הבגד ואז התקלקל."
"מה הוא מספר כאן, היהודי הזה," התפרץ המוסלמי, "נכדי לא יכלו
ללבוש את הבגד שלי!"
"ובני כמה הנכדים שלך?" שאל המלך.
"הגדול הוא בן 12, השני בן 10, השלישי בן 7 והקטן רק בן
שנה..."
"המלך לעולם יחיה!" קרא ר' משה, "רואה אני, שאמנם נכדיו לא
יכלו ללבוש את שמלתו, אבל עתה אין כל ספק שאת הבד, שממנו התקין
אדון זה בגד לחתונה של בנו אחמד, לבש לראשונה לפני כשלוש עשרה
שנים. ובכל חגיגה כשנולד לו נכד חדש, לבש אותה ובחגיגות אחרות
וכל זה במשך 13 שנים. גם הבד הטוב ביותר אחרי 13 שנים דינו
שמתבלה. יראה נא אדוני המלך את זקני. לפני 13 שנים עדיין היה
זקני כולו שחור ועתה הוא אפור. זקן זה, העניק לי, כמו לכל גבר
מבוגר, רבון העולמים, שברא את האדם ובכל זאת הוא התבלה והיה
לאפור. אם דבר שאלוהים העניק לבן אדם, בסופו של דבר משנה את
הצבע והשחור הופך לאפור וללבן, מה נדרש מבד, שהוא מוצר של
אנוש, שאחרי 13 שנים דוהה והופך לאפור?"
צחק המלך ופסק:
"אכן טענה צודקת בפי היהודי ומי שיעץ לך כך לטעון היה חכם כאין
כמוה. נכון?"
"לעולם ישא שם זה בהערצה בפי העם כולו" אמר ר' משה,  "וטוב לב
וחכמה מתחרים זה בזה ויבורך מלכנו, שידע לגלות פנינה כה יקרה
ולצרפה לכתר שלו."
פער המוסלמי את פיו והקשיב לדברי ר' משה, כשהוא אינו מבין אף
מלה, מה עניין שבחיו של היהודי למשפטו. אך מיד התאושש כששמע:
"פסק הדין הסופי של ה'דיוואן' העליון: אנחנו מזכים את היהודי
ר' משה מכל אשמה, שכאילו סיפק בד פגום לאדון מוסטפה. אי לכך
למען דרכי שלום, וכדי שלא תשרור טינה בלבו של התובע מוסטפה
ליהודי משה, על הסוחר משה לספק לתובע מוסטפה בד חדש באותה מידה
שנרכש על ידו, לפי טענתו בחנותו, לפני 13 שנים, כשהשיא את בנו
אחמד. המשפט תם!"
השתחווה ר' משה לפני המלך, ברך אותו ואת משפחתו ומיהר שמח
לחנותו. לו היה ממתין קצת, היה שומע את קולו של המלך המלמל
לעצמו:
"הו שריקה, שריקה! שמתי לך כתר על ראשך היפה ואת ממשיכה לחשוב
על עלובים אלה, היושבים בסמטאות הגטו והעיקר את הופכת
לסניגורית במשפטים שאני מנהל. והרי הבטחת לי, שלא תתערבי
עניינים שלי. אכן, הבטחת אשה, לו גם החכמה ביותר, היא כמו רעש
טיפות הגשם, היורד ונעלם בחול."

ב.

לא עבר זמן רב ושוב נוכח המלך, כי המלכה ממשיכה להתערב לטובת
אזרחיו, בניגוד לדעתו. וכך היה המעשה:
פעם הלכו יוסף ויוסוף לשוק שבעיירה הקטנה, אשר גבלה עם הכפר
שבו התגוררו.
יוסף, כדרכו, משך את עגלתו, בעלת שני אופנים, עגלה שעליה היו
עמוסות כל הסחורות שלו. ויוסוף צעד בעקבות האתון שלו, אשר היתה
הרה. בדרך פנה יוסף ליוסוף בבקשה:
"יא יוסוף, הנה שנינו הולכים באותו כיוון, אך אני מושך את
העגלה, כמו בהמה בעלת ארבע רגליים ועייפתי מאוד. לך אתון, שלא
עושה כלום ורק זוללת את העשבים שלצד הדרך. שמא תרשה לי לרתום
אותה לעגלה ותמשוך אותה כברת דרך, עד שאנוח קצת..."
הסכים יוסוף מפאת דרכי שכנות טובה ויוסף רתם את האתון לעגלה.
משכה האתון את העגלה ושניהם הלכו בעקבותיה. לפתע כרעה האתון
באמצע הדרך, נאנחה והמליטה עיר.
התיר יוסוף במהירות את האתון מהעגלה וכאשר נוכח, שאין העיר קם
על רגליו והוא מת, איגרף בכעס את ידיו והחל לקלל את יוסף:
"כזה וכזה, ובן ככה שכמוך, כופר ארור, בגללך המליטה האתון שלי
עיר מת. יכולתי לזכות בעיר בריא ויפה ולמכרו בשוק, אך אתה היית
מוכרח להעביד אותה ואף כי ידעת, כי היא הרה וקרוב יומה להמליט,
לא היססת לרתום אליה עגלה כבדה!"
"היא אינה כבדה, יא יוסוף. מה עגלה זו לאתון? הרי היא רק
צעצוע! הבט מה יש עליה, מאומה! ולגבי העיר, הרי זאת לא המלטה
ראשונה לך. ברור שהעיר כבר קודם היה מת ובבוא הזמן המליטה
אותו, בלי כל קשר עם העגלה."
"איך זה היה מת? למה שיהיה מת? אתון בריאה וטובת גוף, מה פתאום
שתמליט עיר מת?"
"יא יוסוף, הרי גם נשים בריאות גוך יולדות לפעמים וולד מת ומה
גם אתון?"
"לא תשתמט מהאחריות שלך. לולא רתמת אליה את עגלתך, היה העיר חי
ובריא!"
"העגלה לא השפיעה על החיים של העיר, אולי רק המריצה את ההמלטה.
הרי גם נשים יולדות יותר מהר בעקבות העבודה בשדה."
"אתה לא תתחמק מהאחריות", צעק יוסוף, "ותשלם לי תמורת עיר
זה!"
"יא יוסוף, מנין אקח לך כסף? הרי אתה מכיר אותי לא מהיום ואתה
יודע מה מצבי."
"הצטרכת לחשוב על זה לפני שרתמת את האתון המסכנה לעגלה. ועכשיו
היות והגענו העירה, ניגש ל'דיוואן' וישפוט ביננו במלך ומה
שיקבע- יהיה!"
באין ברירה הסכים איתו יוסף:
"ישפוט בינינו המלך!"
כאשר שמע המלך את טענות שני הצדדים, פסק מייד:
"העגלה גרמה למותו של העיר ועל יוסף לשלם ליוסוף דמי עיר מת!"
כששמע יוסף את פסק הדין פרץ בבכי מר, נפל ארצה וקרא בקול קורע
לבבות:
"אדוני המלך, בשם אלוהים הרחמן, רחם עלי ועל משפחתי. מנין אקח
את הכסף תמורת העיר? רוכל עני ומרוד אני ובקושי אני מכלכל את
משפחתי!"
"תם המשפט!" קרא המלך, "מה הפיטפוטים האלה? הוציאו אותו מיד!"
ובטרם תמו דברי המלך, אחזו ביוסף ידי המשרתים והשליכו אותו
בכוח מחוץ לחצר המלך.
בצר לו החליט יוסף על מעשה נועז: לערער על פסק דינו של המלך.
הוא ידע היטב, שאיש אינו יכול לערער על פסק הדין שמוציא המלך
הכל יכול, אך הוא החליט, כמו טובע להיאחז בקש, כדי להציל את
חייו.
לא היה איש בגטו, שלא ידע לספר סיפורים מופלאים על טוב ליבה של
המלכה וחכמתה היוצאת מן הכלל, שהצילה לא אחת, הזקוק לעזרה,
מהצרה הגדולה ביותר.
בבוא היום השישי, כשהמלך עם כל פמלייתו, כבכל שבוע, יצאו
להתפלל במסגד המלכותי, התגנב יוסף לבוסתן, שבאותו הזמן טיילה
בו המלכה עם שפחתה הנאמנה. אך ראה את המלכה, נפל לרגליה ותוך
בכי מר שהפריע את דיבורו, סיפר לה על משפט המלך, שפגע בו
קשות:
"אינני רוצה לערער על פסק הדין שקבע שהעיר נולד מת, כי רתמתי
את האתון לעגלה. אני חי בכפר וכל חיי סובבים בין חמורים, ולא
פעם ראיתי עיר מת, ללא כל סיבה. אבל לא זאת...איך אוכל לשלם
תשלום תמורת העיר. הרי לו היה לי כסף, הייתי רוכש לי מזמן עיר
קטן, מגדל אותו ובבוא הזמן היה הוא מושך את עגלתי במקומי.
עשרות שנים אני בעצמי מושך את העגלה, או דוחף אותה מהכפר
לעיירה ובחזרה ועכשיו יהיה עלי להמכר לעבד, כדי לשלם את
הקנס."
"ומה אוכל לעשות, לאחר שהמלך פסק את משפטו?" שאלה בשקט המלכה.
"מי אני, שאומר לך מה לעשות, מלכתי הטובה. רק רחמי עלי ואנשק
את עקבות נעליך כל חיי. כמה מילים טובות בשעת הרצון כשרוחו של
המלך טובה עליו, ואולי יאות לשנות את פסק דינו?"
אמרה המלכה:
"אמנם אני מלכה, אך חובה עלי לא להתערב בענייני המלך ולערער על
פסק הדין שלו...אבל אולי נמצא פתרון? הקשב היטב ואם תעשה בדיוק
מה שאציע לך, שמא יבטל לך המלך את הקנס. אך חלילה לך אף ברמז
דק לגלות, שראית אותי ושמעת בקולי."
"תדבק לשוני לחיכי, אם אזכיר דבר." הבטיח יוסף.
מלא תקווה יצא לבצע את מה שיעצה לו המלכה.
ממקל וחוט ארוך התקין לו חכה ושם את צעדיו בכיוון המסגד. בבואו
אל הבריכה הקטנה, רדודת המים השליך לתוכה את החכה וחיכה. כאשר
ראה את המלך היוצא מהמסגד ומתקרב אליו, השליך במרץ את החכה
לתוך הבריכה ועמד כולו דרוך, מה תעלה בתוך מימיה. כבר מרחוק
ראהו המלך. הוא נעמד על ידו, קרץ לבני פמלייתו, כאילו רצה
לשאול אותם: הראיתם אי פעם טיפש כזה?
"מה אתה עושה כאן, אישי הטוב?" פנה אליו בחמלה.
"כפי שעיניך רואות, אני דג כאן. לא אשוב הביתה מבלי שאעלה כמה
דגים גדולים בשביל בני ביתי."
"דגים גדולים? שמא רוצה אתה להעלות לוויתן בחכה? אם ככה, אתה
מבזבז את זמנך. שמע בקולי, אין פה דגים גדולים ואף לא דגי רקק.
איך אתה חושב להעלות אפילו דגיג אחד קטן, במקום בו אין מים?
ואפילו פתיון לא הצמדת לחכה?"
"באותה מידה הייתי שואל, איכה מחייבים עגלה, עגלת יד פשוטה
לשלם מחיר עיר? איך יכול אדם שבעצמו מושך עגלה ואין ידו משגת
כל ימי חייו לקנות לו עיר, לשלם תמורת עיר שנולד מת?"
"אהה", נזכר המלך, "הרי זה אתה האיש, שצעקת, שהעיר היה מת בטרם
נולד ושאתה לא אשם. זה עתה נזכרתי. ייתכן שהצדק אתך ולא
הצטרכתי להטיל עליך לשלם מחיר עיר, שממילא היה מת, אבל, דיג זה
בתוך מקום, שאין בו מים...זה לא רעיון שלך ומישהו שם את התשובה
שלך בפיך. או שמא היתה זו מישהי, בת טובה, חכמה, שמא אפילו
יפה...דבר!" הרעים לפתע המלך את קולו, "של מי הרעיון הזה
והתשובה שנתת לי?"
"תדבק לשוני לחיכי, אם אהיה כפוי טובה" מילמל ביאוש יוסף.
"אף אם תדבק לשונך לחיכך, ימצא כבר התליין שלי דרך לפתוח את
פיך ולעקור את הלשון המרדנית. התגלה לי או שאקרא לתליין? מיד!
דבר!" צעק המלך.
"אדוני המלך, לא אוכל לבגוד. נתבקשתי ואף נשבעתי..." התחנן
יוסף.
"אני, מגן האמונה, מלכך, מתיר את שבועתך ומצווה עליך... אם
תדבר, מבלי שתלייני יוציא ממך את האמת, יתכן שארחם עלים ואבטל
את פסק דיני. ובכן?"
"אין איש במדינה שאתה מולך בה, שלא ידע את התשובה. אין איש
במדינתך, חוץ ממך אדוני המלך, שיש לו חכמה כה רבה, חוש לצדק
ולב טוב, כמו..."
"די! הבינותי" קרא המלך. "ביטלתי את פסק דיני. אתה חופשי מלשלם
תמורת העיר המת!"
על אף ביטול גזר דינו של המלך, שב יוסף הביתה, כששמחתו אינה
שלמה. לבו חש שהוא הזיק למלכה האהובה ושילם ברעה תמורת טובה.
ואמנם המלך שב לארמונו סר וזעף. כל בני פמלייתו, ששמעו את
תשובתו המחוצפת של הרוכל, המעיז להתפלמס עם המלך, כשהוא מודרך
על ידי אשה ותהי זו אף המלכה, הבינו היטב מה חש המלך, המתלבט
עתה בין אהבתו למלכה היפה, והפגיעה בסמכותו העליונה, המלך הכל
יכול, שאין עוררין עליו. התשובה של רוכל דלפון זה בנוכחות כל
הפמלייה, היתה הקש ששבר את גב הגמל והמלך, אף אם בלב שבור,
החליט החלטה גורלית. חשה המלכה במצב רוחו של המלך ושאלה אותו
בדאגה:
"מלכי האהוב ובעלי היקר, מה זה רוחך סרה? האם קרה לך משהו לא
נעים במסגד או בדרך הביתה?"
"קרה לי", אמר המלך כשראשו מורכן, "אדם שאהבתי אותו מאוד
והיטבתי עמו, בגד בי ושילם לי ברעה תחת טובה."
"ומי האיש הזה? קראה בכעס המלכה, "האם כבר הענשת אותו?"
"אל תדאגי, שריקה היקרה לי, אעניש אותו, אף אם ליבי יקרע מרוב
צער. כי את היא האיש הזה שבגד בי ושילם לי ברעה תמורת טובה!"
"איך תחשווב ככה, אדוני ומלכי, כל ימי הייתי אסירת תודה לך, על
מה שעשית עימי."
"האם לא אמרתי לך ביום כלולותינו: בל תתערבי בענייני המלוכה
ובכל העניינים, הקשורים בתפקידי. ואת לא פעם ולא פעמיים,
התערבת בעניינים שלי וניסית לבטל מה שהחלטתי."
"כל דבר שעשיתי, מלכי ובעלי היקר, עשיתי רק לטובתך ולשמך
הגדול, על מנת שהעם יאהב אותך" קראה תוך בכי המלכה.
"אותי? לא. אותך הוא אוהב, אותך הוא מעריץ, במקום את המלך
שלו."
"אבל, אם תשנה את החלטתך לטובתם אזי..."
"די!" הפסיק אותה המלך, "אני יודע שבלשונך את חזקה ממני ואת
חכמה, אבל הדבר הראשון, שכל אשה חייבת לבעלה ובפרט למלך, הוא
ציות ואת אינך מצייתת לי. לפיכך אני מודיע לך, שהחלטתי להפרד
ממך, אחת ולתמיד," קרא המלך בכעס. "קחי לך מתוך הארמון כל מה
שאת רוצה, אפילו את הדבר היקר ביותר, כדי שלא תאמרי, ששלחתי
אותך בלי כל ושובי לבית אביך, שמא שם תלמדי בינה. ממחר לא
תקראי עוד מלכה!"
כרעה המלכה ברך לפני המלך, נשקה את ידו ואמרה:
"המלך לעולם יחיה! החלטתך, מלכי ובעלי היקר, היא קודש לאשתך
האוהבת אותך, אף אם תגרש אותה ותסיר כתר מראשה. אך אם נא מצאתי
אי פעם חן בעיניך, אנא אל נא נפרד בכעס. הרשה לי להפרד ממך
בדיוק בצורה בה נפגשנו. הזוכר אתה את המשתה שערכת והשמחה ששררה
באולמות ארמונך כשהתחתנו? הרשה לי לזכור יום זה וערכת שוב משתה
מפואר ונפרד איש מרעותו תוך שמחה, בלי כעס, כשכוס יין מתוק על
שפתינו."
הסכים המלך, שעל אף כעסו אהב את המלכה וציווה לערוך משתה גדול
ומפואר.  המשרתים הגישו משקאות כיד המלך, המנגנים ניגנו ובני
פמלייתו הביטו בפליאה, איך על יד המלך, קרוב קרוב, יושבת
המלכה, הצוחקת ומתבדחת עם המלך ודואגת, שגביע המלך יהיה תמיד
מלא ביין ישן ומתוק. ולא עבר זמן רב, כבדו עפעפי המלך, אך הוא
לא סירב אף פעם לקבל מידי שריקה היפה יין ולשתות אותו לכבודה
ולכבוד מלוכתו.
מאוחר בלילה יצאו אחרוני האורחים מהארמון, שמחים ומרוצים
ובאולם נשארו רק המלך, ששקע בתרדמה כבדה והמלכה הערה, כמו
תמיד, ומשרתי המלך הנאמנים. רק התרוקן האולם, ציוותה המלכה:
"הביאו מיד את המרכבה המלכותית ושאו את כבוד המלך בזהירות
ובשקט, פן תעירו אותו, לתוך המרכבה!"
וכאשר הכניסו את המלך הישן לתוך המרכבה, שמה המלכה את ראשו
בחיקה וצוותה:
"סעו לרחוב פלוני ותכניסו את המלך לבית אבי ומחר בבוקר שובו
אלי!"
עשו המשרתים הנאמנים, כפי שציוותה המלכה. הכניסו את המלך לביתו
של אביה של המלכה והשכיבו אותו על מיטתה לשעבר.
וכאשר קרני השמש חדרו דרך חלונו של בית אביה, פג יינו של המלך
והוא התעורר. שיפשף המלך את עיניו והתבונן בפליאה בסביבה. סוף
סוף זיהה את בית חותנו ואת המלכה, שישבה על ידו מחייכת.
"בוקר טוב לך, מלכי ובעלי היקר, האם ערבה לך שנתך?"
"אכן, נעמה לי, כמו אף פעם, אך שמא תסבירי לי בבקשה, מלכתי, מה
מעשינו כאן ולמה איני בארמוני?"
"צר לי להזכיר לך, כי אתמול הודעת לי, כי אתה נפרד ממני, שעלי
לשוב לבית אבי ובטרם אלך מותר לי לקחת מן הארמון כל דבר היקר
בעיני. חיפשתי בחדר האוצר שלך, ראיתי שם ערימות של דינרים,
פנינים, יהלומים וזהב, אך כל אלה היו ללא חיים. בסוף החלטתי
שאקח עימי את הדבר היקר לי ביותר מתוך הארמון ואז נטלתי אותך
עימי הביתה. ועתה איש לא יוכל לקחת אותך ממני, כי אתה בעצמך
הרשית לי לקחת איתי מתוך הארמון את היקר בעיני. עכשיו, אם אינך
רוצה לישון עוד בבית זה, עליך לבטל את החלטתך מאתמול ואז אחזיר
את הדבר היקר עלי, לארמון."
צחק המלך לשמע דברי המלכה ואמר:
"מודה אני, כי אני מאושר על כי מצאת פתרון כזה. כי מה הייתי
עושה, אפילו יום אחד, מוקף חבר של טיפשים וחנפנים, בלעדיך.
מעתה לא אעשה עוד דבר מבלי להתיעץ בך. לא לכל אחד הועיד הגורל
אשה חכמה וטובה כמוך. מה הפלא שכל העם אוהב אותך ומעריץ אותך?
הלוואי ויכולתי אף אני לחוש שהעם אוהב אותי. מה עלי לעשות,
תגלי לי, שריקה החכמה והיפה, כדי שאף אותי יאהבו בני עמי
ויעריצו?
"ראשית כל, איעצך, צווה שיביאו לך שני עירים יפים ושלחת אחד
ליוסף זה, שמושך כל ימי חיו את עגלת הרוכלים שלו ואחד ליוסוף,
שלא יהיה ממורמר על שביטלת את פסק דינך ושוב תשרור ידידות בין
שני השכנים, כמו קודם."
"רק זה, שני עירים?" שאל בתמיהה המלך.
"שני עירים אלה ירכשו לך שני אוהבים ואת הערצת כל בני הכפר
ואולי אפילו יותר רחוק יגיע הסיפור על טוב ליבך ודאגתך לאזרחי
מדינתך."
"עוד היום אשלח אותם" הבטיח המלך. "ומרגע זה הריני ממנה אותך
ליועצת אישית שלי. בטוחני, שאף הקוראן הקדוש אינו אוסר על המלך
להחזיק כיועץ אשה חכמה מכל, שהמלך יקר לה מכל אוצרות הארמון,
כיועץ."
הודתה המלכה על המינוי והוסיפה:
"ועתה, מלכי ובעלי היקר, אם לא תתנגד, הבה נעלה אל המרכבה,
שמצפה לנו לפני הבית."
"רואה אני שדאגת לכל דבר" צחק המלך.
"לטובת המלך, אסור ליועץ להכשל ועליו לכלכל היטב את כל מעשיו.
ועתה הבה נמהר, כי היום קצר ורבים עוד מבני עמך, מחכים היום
להחלטות שתחליט."
"שנחליט, מלכתי החכמה והיפה." תיקן אותה המלך.
"יהיה כדבריך" הסכימה איתו בענווה המלכה ועלתה אחרי המלך
למרכבה, שדהרה לארמון.
ומאז חיו מאושרים ובכפרים ובעירות נשמעו סיפורים חדשים על
המעשים המופלאים של המלך הטוב והחכם ועל אשתו המלכה, היועצת
שלו.


מאז לא רכב עוד ז'קו על חמורו לשוק. את רוב ימיו בלה, כשהוא
מטייל להנאתו בבוסתן שליד ביתה של שריקה, משחק עם ילדיה או
שמשחק שש-בש עם מושיקו,ידידו הותיק, שבזכות המשפט אתו זכה ברוב
התענוגות, שהחיים יכולים להציע לבן אדם.
ואם אי פעם תסורו לעיירה ותראו בית כנסת מפואר, כשמעל השער
כתוב באותיות של זהב "אוהל שרה",דעו לכם כי לא על שם שרה אמנו
נקרא היכל ה' זה, אלא על שם שריקה,האשה הנבונה והחסודה, שלא
חסכה כספים, כדי לפאר את בית הכנסת. אף תלמוד תורה ייסדה בו
והיא תומכת בו, אך בתנאי מפורש, שאף בנות ישראל תוכלנה ללמוד
בו.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשזה רדוד

ישבתי, בבית,
מול המחשב, (מול
הבמה, כרגיל)
ומדדתי את העומק
שלי - 10 ס"מ
וקצת, וגם זה
במקרה הטוב


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/12/00 6:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה