לראשונה שמעתי את שמעה בשנת תש"ט, בהיותי רכז התרבות בבית
עולים על יד בנימינה. היא נכנסה למשרדי בבית התרבות בצעדים
קלים. שמלתה השחורה הבליטה יפה את גווה התמיר. עיניה הגדולות
השחורות, נוצצו כצמידי הזהב, שקישטו את ידיה הצרות.
"שלום! ברצוני ללמוד עברית."
"יפה מאוד, מה שמך?"
"סול החואל."
"סול...סול...שמש...חמה...חרס...שמא ברצונך להיקרא בארץ
"אורה"?"
"לא אורה ולא ג'ורה...שמי סול...סוליכה, החואל..."
"סוליכה, הרי זאת שולמית...שם יפה מאוד." (על קצה לשוני ריחפה
המלה "כמוך", אך היא הפסיקה אותי):
"סול...סול החואל!"
"יהי כרצונך...אך תביני שאצלנו בארץ מקובל לשנות את השם הלועזי
לעברי...אפילו סופרים גדולים (שקרן! - מחה המצפון - ומה בדבר
שלונסקי, גרינברג, גולדברג, ביאליק, טשרניחובסקי ועוד?)...מובן
שבחיים האינטימים את יכולה להישאר..."
"לא, אני לא משנה את שמי. מה שהיה יפה לאחותה של סבתא שלי,
בוודאי יפה גם לי."
"אינני רוצה להתווכח אתך, אבל לא תמיד היו הסבתות דוגמה לבנות
בארץ ישראל. לו היינו שומעים תמיד בקול הסבתות שלנו, היינו
נשארים בגלות והגויים היו משמידים אותנו."
"אין לי מה להתבייש באחותה של סבתא שלי...הלוואי והייתי
כמוה..."
"עם כל הכבוד אל אחותה של סבתא שלך..."
"אתה מלגלג...האם באמת לא שמעת מעולם על סול החואל?"
"בפעם הראשונה - כשנכנסת הנה."
"מעניין. אין לך אצלנו בית-קפה יהודי, שעד היום לא ישירו בו את
קורות סוליכה החואל ואפילו אדון שמואל חיבר דרמה: "לא הארואיקה
האבראה."
"ובכן, מי זאת סול החואל - אחותה של הסבתא שלך?"

ב.

הדבר קרה בערך לפני מאה שנים. כל ה'מלאח' (כינוי ל"גיטו" של
יהודי מרוקו) שבפאס סער כעדת דבורים. כי ב'מלאח', המסוגר בשלוש
חומות רחבות אשר הפרידו בינו לבין ה"מדינה" - העיר האמיתית,
ב'מלאח' על אלפי תושביו, אין לך דבר שיקרה ולא הכל ידעו עליו
מיד, מזקן כפוף תחת עול שנים, המתחמם ב"פאציו" (חצר) באור השמש
ועד לתינוק המתנודד בקושי על רגליו החלשות. והדבר לא היה פשוט.
שני אחים ממשפחת החואל רבו ביניהם: מי יהיה בעלה המאושר של
הקרובה שלהם, סוליכה, נערה בת שתים-עשרה, יפה כניצן הוורד בטרם
נפתח.
כל ה'מלאח' סער, כל ה'מלאח' היה מפולג. אפילו הכלבים העצלנים,
שנימנמו בשקט לפני הבתים ואלפי זבובים ניסו לשווא להציק להם,
אף הם התפלגו לשתי עדות ואבוי לכלב מחצרו של מתנגד. החכמים,
בעלי הזקן הלבן ויודעי ספרים, התכוננו כבר להתערב ולקבוע בשם
התורה, מי יהיה החתן, כשלפתע קרה הדבר. כנץ משמים הופיעו ביום
בהיר ב'מלאח' חיילי הווזיר. חרדה אחזה את הכל, שמא שוב לא
הספיק סוחר לשלם את המס ודינו שריפה בעודו חי. עוד לא נדמה
שעטת פרסות הסוסים וכבר ידעו הכל: מה'מלאח' האפור, הקודר,
נשדדה, נחטפה, סול, סוליכה היפהפייה.
ה'מלאח' היהודי הוקם קרוב מאוד ל"קסבה", הרובע של השולטים,
למען יוכל השולטאן לדכא בקלות את נתיניו וכשרוחו טובה עליו -
להגן עליהם מפני ההמון המוסת. וכך קרה שהשולטאן עבד-אל-רחמן,
מלך העיר מראקש, ראה בשעת אחד מטיוליו בפאס את סוליכה. מיד קרה
לווזיר שלו ושאל:
"מי זאת האיילה היפהפייה, נווה המדבר הרענן, הפנינה היקרה
המתגוללת בלכלוך ה'מלאח', תחת היותה אבן חן בעטרת ראשי?"
"סול החואל היא, יא סידי!"
"אכן, כשמה כן היא...שמש אינה צריכה להיות מוסתרת בעננים
אפורים...הוצא אותה, יא ווזיר, מה'מלאח' המלוכלך!"
ועוד בו ביום הובאה סוליכה הצעירה להרמונו של השולטאן
עבד-אל-רחמן.
משפחתה הניעה את כל הגלגלים, התדפקה על כל הדלתות למען החזיר
את סול, את השמש שלה, הביתה. כי מה לה בחיים בלי השמש? כל
ה'מלאח' הסיר את תכשיטיו, שמא יוכל הזהב להצילה. חבורת זמרים
לא פסקה במשך שבעה ימים ושבעה לילות, מלשיר את שירי רבי חסדאי
מסודה. נשים פרעו את שיערותיהן, בציפורניהן החדות שרטו עד זוב
דם את שדיהן ותייללנה:
"החזירה לנו את סול, את עין העולם שלנו!...רחם עלינו, הו אדון
רב חסד, יאריך אללה את ימי חייך...בשם האל הרחום והרחמן, רחם
עלינו והחזר לנו את השמש!"
ואז באה תשובה פשוטה, כי סול החואל, היהודיה מ'מלאח' פאס,
המירה את דתה וקיבלה מרצונה הטוב את דת  האיסלאם הטובה
והנכונה. עתה לא יכלו עוד להציל אותה. לא המשפחה ולא הזהב.
סייף מוחמד, חד כתער, נתקע עתה בינה לבין משפחתה. לשווא הכחישה
סול. "מועלם" כרסתן, הוכיח לכל המעונינים, כי די לאדם שיגיד רק
משפט אחד:
"לא אללה איל אללהו ומוחמד ראסול איל אללה" (אין אלוה, אלא
אללה ומוחמד נביא אללה) - והרי הוא מוסלם טוב וכשר ושערי גן
העדן פתוחים לפניו.  ועל כך נשבעו עדי שמיעה, שכניו הטובים של
אביה, ר' שלמה החואל. וסול עתידה להיות פנינה בעטרת ראשו של
עבד-אל-רחמן. אשת השולטאן, שכל העולם נכנע לו.
סול הכחישה שהמירה את דתה. סול אמרה שאינה מסכימה מרצונה הטוב
להינשא למוסלמי. לו הייתה במקומה "רומית"
(כינוי לאירופאית, יוצאת ספרד) הייתה בשמחה נענית להצעת
השולטאן. היא הייתה עוזבת בשמחה את אחיה, אשר מחוץ לרובע שלהם
אסור לנעול נעליים, שאסור להם לרכב על סוס, אסור להם לעבד שדה
וגן, בעיניים מושפלות עליהם לעבור ברחובות העיר ובלי תגובה
עליהם לספוג מכות, או גרוע מזה - רוק מפי מוסלמי. הכל נתון
לרשות המושל. הנשים והבהמות. הרהיטים - הכל.
הם היו עבדי השולטאן, שרדה בהם כאוות נפשו ואיש ממושלי אירופה
לא התערב. אף אשכנזי מפולין או מגרמניה לא מחה.
ומהצד השני - רמזו לאשת השולטאן אבני הפסיפס רב הצבעים, מי
מזרקות זימזמו רומאנסים עתיקים, עצי הרימון שבבוסתן קראו לה
ופרחיהם האדומים כשפתותיה, ביקשו ממנה: 'קטפי אותנו וקלעי בין
צמותיך השחורות, הנהדרות, סוליכה היפה, אשת השולטאן, אדון כל
המאמינים, עבד-אל-רחמן'.
אך סול התעקשה והכחישה. וכאשר ניסה הווזיר להשפיע עליה, שתמיר
את דתה ותהיה אשת השולטאן, השיבה לו הנערה:

"אוצרות כל העולם, הם כאין וכאפס לעומת אלוהי האמת ודתו
הקדושה. הוא ברא את השמים ואת הארץ, הוא המושל על העולם כולו
ובידו החיים והמוות. אלוהינו הוציא את אבותינו ממצרים ונתן להם
את דתו הקדושה על הר סיני. בדת זו נולדתי ובה אמות. בידכם אני
ואתם יכולים לעשות בי כטוב בעיניכם, אך לא אשמע לכם ואת דתי לא
אמיר!"
לאחר תשובה נמרצת כזו, החליטו השריפים, יודעי הקוראן: "אישה
שקיבלה על עצמה את מצוות האיסלאם ואחר כך מתכחשת - בת מוות
היא, ונשמתה תתגלגל למלכותו של איבליס אבו שייטאן."
עשרות מורי איסלאם גדולים, חג'ים שעלו ברגל למכה ונשקו את האבן
השחורה ומאות סקרנים, התאספו ביום הדין לחזות במחזה היפה. כי
בת מוות היא סול, היהודונת הארורה.
מוכרי "מחיא" (יין שרף, ערק), "תמר הינדי" ולימון שבקרח - ידם
הייתה מלאה להרוות את הגרונות הצמאים. אך יותר מהגרונות, היו
העיניים צמאות; הנחיריים הרגישות כאצל סוסות אצילות, רטטו
ושאפו לריח של דם, של סול. פאס העיר חגגה. מאחזי עיניים, מראי
להטוטים, היו בולעים חרבות וסרטים צבעוניים לאין סוף. רקדניות
רקדו את מחול הבטן המסעיר את לב הגבדים; אלפי פושטי יד, מוכי
צרעת, חולי נפל, אספו מעות בשפע. תופים הלמו וכלי זמר יללו
משמחה עד איבוד החושים. סול יכלה לעלות מעלה, מעלה. המשפחה שלה
ניסתה לשבור את עקשנותה:
"זכרי סול, את אסתר המלכה, שהסכימה להינשא לאחשוורוש הערל, כדי
שתציל את עמה. מי יודע, שמא גם את נועדת על ידי ההשגחה, להביא
תשועה לבני עמנו המושפלים? אם תשכימי להינשא לשולטאן, בוודאי
ייטיב לכל היהודים שבמרוקו."
אך סול טענה:
"הרי אסתר לא הייתה מוכרחה להמיר את דתה, ואילו אני אינני
יכולה להיות אישה למוסלם, אם אשאר יהודיה! לא. את דת קדשנו לא
אעזוב ויהיה גורלי אשר יהיה..."
רבנים גדולים, חכמים יודעי ספרים, באו לפאס להשפיע עליה:
"זכרי בתי את המאראנוס, אשר נשאו צלב גדול על חזם, ביום
הכיפורים שיחקו בקלפים ובכל זאת יקרים הם בעיני האלוהים. דעי
לך, כי הווזיר איים עלינו, כי אם תתעקשי, ישלח בנו את גדודי
חייליו, שיעשו כלה בכל יהודי ה'מלאח'."
סול הפסיקה את טענותיהם. לראשונה העיזה נערה צעירה להרים את
קולה בעמדה מול זקנים, חכמים, מנהיגי העדה המכובדים:
"לשווא תנסו להשפיע עלי! אם אתם חוששים כל כך לחייכם, תנו
לשולטאן אחת מבנותיכם. אני מוכנה ומזומנה להיהרג על קידוש השם,
כפי שחינכתם אותי מילדותי!"
בושים ועגומי נפש עזבו חכמי העדה את הנערה אמיצת הלב. לא היה
אחד בינהם, שבסתר ליבו לא הסכים עם דבריה ורק מתוך חרדה לחייה
ולחיי משפחתו דיבר על ליבה של נערה קדושה, שתבגוד בדתה.
ויצא משפטה להסיר את ראשה מעליה.
בתוך ים הצופים, המחכים לצעקת פחד ,ליללת כאב, צעדה נערה בת
שתים-עשרה, כשראשה מורם. בת מלכים, ההולכת בשמחה לקדש את השם.
היא ניגשה בעוז אל הגרדום והניחה את ראשה על בול העץ
וכששפתותיה דובבו תפילה - ציפתה למוות.
אך גם התליין רב השרירים לא מיהר להסיר את ראשה. מפעם לפעם דקר
את ערפה בחוד הסיף ושיכנע אותה:
"קבלי את דת האמת - ותישארי בחיים!"
אך סול המשיכה להתפלל, כאילו לא אליה דיבר. כאילו לא אותה פצע
רב-טבחים. ואז ניתן האות.
לראשונה בעבודתו האכזרית, החטיאה מכתו של התליין. ידי האיש,
אשר הסיר ראשים לא פעם, רעדו כשראה את צוואר הברבור של
סוליכה...
אין לך היום קבר קדוש יותר מקברה של סול. אש תמיד בוערת שם,
גדולה מכל האשים. אישה שביום הילולה תזרוק לתוך האש את צעיף
המשי שלה - מובטח לה שתהיה מאושרת ועשירה בילדים רבים.
כזאת הייתה סול, אחותה של הסבתא שלי, גיבורה גדולה וקדושה.
ועתה אדוני, האם תחשוב שעלי לשנות את שמי, שם אחותה של הסבתא
שלי?
"שלום, סול החואל!..."
שלום לזכרך, סול החואל העבריה, הנערה הקדושה מה'מלאח' של פאס.