והיא אוותה לספר לו הכל. על הנצח שחי בסערה בתוכה.
"לא..." לחשו לה קולות. "שכחי את מכאובי העבר. היי כגל חדש
ומרענן המגיע הישר מלב-ליבו של האוקיינוס. הגל הקודם, עבר
זמנו, הרי הוא התנפץ אל החוף, והפך מישות אחידה ונואשת הכמהה
להגיע ליעדה - לרסיסי טיפות שנספגו בגרגירי החול הרך זה
מכבר".
דמעות מועקה נצנצו בעיניה הכבויות והיא לחשה בקול רפה: "ואולי
העבר הוא למעשה הלבה המשתלהבת בתוככי ההר אשר מעטפתו החיצונית
היא הוויתי? ומה כאשר תפרוץ הלבה ותיקח כשבויי-התמיד את כל אשר
נקרה לדרכה? תיקח....אותו?"
שתיקה התרעמה בחדר.
מבטה נשלח לעצם אשר היה ממוקם בזוית עינה. היא אספה אותו
לבינות ידיה והביטה בכאב בתמונתו הממוסגרת. פרץ רוח-מקרה
פתאומי תלש מידיה הרועדות את התמונה אשר נפלה, וקול ניפוץ
זכוכית הדהד בחדר.
"לא!!!" - נפלטה זעקת אימה מפיה - "אין לכם זכות! אתם לא תשברו
אותו! לא תשברו אותנו! אנחנו אחד!! ליבו בליבי. כנפי מסוככות
עליו. אנו עננה אחת, וגם תבוא רוח מרשעת להפרידנו - נמצא
דרכינו בשמי הכפור חזרה זה לזו. ביחד! לעד. לעולם. לנצח..."
זעקותיה הגוועות הפכו אט-אט לבכי חרישי, ליבה הלם בפראות בחזה
עד כי הרגישה כי זה עלול לפרוץ ממקומו בגופה, ולחפש לו מקום
שקט ומרווח מחוצה לו.
היא קמה בפתאומיות ומעדה עקב שתי רגליה שהתעקשו כי אין מקומה
בין ההולכים.
"ביחד..." לחשה...
"ביחד..." אמרה.
"ביחד..." קולה התגבר.
"ביחד!!!" צרחה.
שוב ושוב נשמעה צרחתה. לפתע לא יכלה להפסיק לזעוק זאת, כאילו
גורלם היה תלוי בעוצמת קולה המהדהד בין קירות האבן שעטפו
אותה.
"ביחד! ביחד!!"

אז נשמעו טפיפות רגליים באות לקראתה. מנעול חדרה נפתח. האחות
נכנסה.
"מה קרה מתוקתי?" שאלה בקול המשתתף בצער - אך לא מבין אותו.
"ביחד..." חזרה ואמרה. "תמיד ביחד..." אמרה ודמעותיה נחתו על
התמונה.
"אבוי, חמודה, עוד מעט נשוב וניתן לך את הזריקה שתרגיעך".
האחות סבה על עקביה, העיפה מבט לאחור ונעלה את הדלת - לא לפני
שאמרה:
"אל לך להתעלל בעצמך עם תמונת המנוח. השאירי אותו לעולם
המתים".