טוב אז אני מנסה להניח את זה מאחורי, את כול הסיפור הלא מובן
הזה, את כל הרגשות החמקמקים שרגע אחד הם ורגע שני הם נעלמים,
נמוגים ואני לא מבינה איפה הם היו, מאיפה הם באו ולאן הם
הלכו.
אבל הבעיה היא שאני ממש ממש לא מצליחה, אתה חדרת לי מתחת לעור
וננסת לי לתוך מערכת הדם תחילה זרמת שם לאט אחרי זה מהר יותר
ויותר, והמוח מסרב לקבל את זה, שאתה שם ואולי אתה לא מנסה לצאת
אולי החלטת להשתקע שם ולהמשיך במשחק הזה לנצח. אתה מתחבא באיזו
פינה נסתרת ולאחר שמגרת הזיכרון נפתחת אתה חוזר לתודעה שלי
בקול תרועה ומודיע שאתה שם להישאר. אבל למה אתה לא רוצה ללכת,
למה אני לא נותנת לך ללכת? למה אני נשארת עם האידאליזציה הזו
שלך כשאני יודעת שאתה רע, רע בשבילי ורע בכלליות?
אולי כי טוב לי עם זה, עם העובדה שאני לא צריכה לפתוח את עצמי
לרגשות חדשים כלפי אנשים אחרים כי נוח לי להמשיך לקלל את הרגע
הזה שהורדתי את המגננות שלי לפניך כשאתה לא הורדת את שלך בכלל,
אפילו לא לרגע.
וזה ממש מציק לי שהייתי כל כך מטומטמת ועשיתי את השגיאה הזו
דווקא איתך מכל האנשים.
אבל לא נורא אין לי חרטות בקשר אלייך ואין טעם שאבכה על זה או
שאבכה בגללך כי אני יודעת שאעשה את השגיאה הזו שוב ושוב ואבטח
באנשים הלא נכונים, כי כמו שאתה אמרת לי פעם- אני תמימה וכך
אשאר לנצח, אני מקווה לפחות.