כל החיים שלי הייתי אוכל חינם. קיבלתי את הכל ולא הייתי צריך
להתאמץ.
איזה להתאמץ. אגל זיעה לא ירד על גופי גם ביום הכי חם של יולי
94.
אם זה כשהייתי קטן והכל הביאו לי - החל ממתנות, צעצועים,
שיעורים פרטיים, הכל קיבלתי. רק רציתי משהו וכבר היה לי אותו.
אבא שלי קרא לי פאראזיט כי לא עשיתי כלום. אבל אני חשבתי תמיד
שזה טוב כי ככה אני גם לא מפריע. מה לעשות שגם לי כמו לכל
בנאדם יש דרכים. אז לא תרמתי כלום אבל גם לא דרשתי הרבה.
החברה הראשונה שלי, נועה, תמיד פינקה אותי. וזה לא שביקשתי
להתפנק זה פשוט היה ככה. אחרי חודשיים היא זרקה אותי. כי הייתי
אדיש וכי לא נתתי לה מספיק מעצמי. אבל מה לעשות שזה האופי
שלי?
כל החברים שלי צחקו עלי שהייתי מפונק אבל לא שמתי עליהם זין.
כי מה אכפת לי בעצם? ככה אני חי וככה טוב לי.
אשמתי שהם מקנאים שבגיל 17 וחצי כבר קיבלתי מכונית מאבא שלי
והם לא? שיקנאו, שיקפצו לי. אני לא בחרתי את החיים.
ואז סיימנו בית ספר והיה טקס סיום חגיגי ומפואר בנוכחות כולם.
לא תרמתי הרבה למעמד חוץ מהפגנת נוכחות. כמה ימים אחרי זה כמה
מהחברים שלי כבר התגייסו לצבא. זו היתה תקופה די מבאסת. להרגיש
לבד. להיות לבד.
הם, כאמור, התגייסו, וחזרו בשבתות רק בשביל לספר סיפורים
וחוויות שלהם מהטירונות. הם סיפרו לי כמה שרע שם, כמה שזה שוה
מהחיים האזרחיים. הם גם התפארו שלהם זו לא כל כך קשה כי הם לא
היו אוכלי חינם כל החיים שלהם. בקטע הזה לא ממש הקשבתי להם כי
הם היו סתם זונות.
מה כבר יכול להיות ההבדל? כולה טירונות. אשמתי שכל פעם שהייתי
צריך משהו אבא עזר לי? אשמתי שאמא בישלה לי אוכל טוב כל יום
לצהריים?
ואז הגיע מועד הגיוס שלי. לא התרגשתי במיוחד. באמת שלא הבנתי
מה כולם מתרגשים מהקטע הזה.
אבל עכשיו שאני איזה חודש בטירונות, אני כבר לא אוכל יותר
חינם.
השתניתי.
עכשיו אני אוכל הרבה חרא.