לפעמים כשקר לי אני בוכה.
אתמול ירד הרבה גשם בחוץ, ואני שכבתי במיטה עם שמיכת הפוך
החמימה שלי והשוקו והקשבתי לגשם מכה באדמה. הוא הכה בה כל-כך
חזק שריחמתי עליה, אז החלטתי להקשיב להם. בהתחלה שמעתי
לחשושים, שלא הבנתי את משמעותם, אח"כ שמעתי דיבורים שהלכו
והתגברו והפכו לצעקות איומות של כאב:
-"די, תפסיק, כואב לי, כל הטיפות האלה שלך  מכות בי, אני שונאת
אותם, די, בבקשה אני מתחננת. למה אתה עושה לי את זה? , כל פעם
מחדש? אני לא רוצה לבכות, למה אתה גורם לי לבכות למה אתה מחדיר
לי דמעות לעיניים, זה כואב, בבקשה, מספיק!"
-"למה את חיבת לילל כל-כך הרבה, תהיי בשקט ותביני שאני בסך
הכול עושה את העבודה שלי. זו לא אשמתך, תירגעי כבר, את חיבת
לשתוק עכשיו. תני לי לגמור ואני יעזוב אותך!"
-"לא די בבקשה, אני לא יכולה לסבול את זה יותר, זה פשוט נוראי,
אני שונאת לבכות"
- שתיקה. הגשם לא ענה. או שאולי פשוט לא יכולתי להקשיב יותר.

אז התבוננתי בקפידה בכוס הריקה משוקו שאחזתי בידי, ובלי לחשוב
פעמים יצאתי החוצה ונשכבתי על האדמה. התחלתי ללטף אותה וללחוש
לה שהכל יהיה בסדר,  שזה עוד מעט נגמר, ושהיא לא צריכה לפחד
ולדאוג. האדמה הבוכה הסתכלה עלי וחיבקה אותי ואני הרגשתי איך
הגשם מכה בנו בחוזקה ולא היה לי אכפת כי ידעתי שאני לא לבד.
וכל טיפה, כל דמעה, גרמה לי להתחבר יותר ויותר לאדמה עד שאני
בעצמי לא נשארתי דבר חוץ מ-אדמה.

ובכיתי אתמול, כמה שבכיתי, כי לפעמים כשקר לי אני בוכה.



לפעמים כשחם לי אני בוכה.

מחר יהיה יותר חם, ומחר כמו שלשום שוב אבכה. שלשום, היה כל-כך
חם בצורה נוראית שהלכתי עם חברים שלי לים, בשביל שהמים הקרים
יצננו אותנו. אבל את האמת שרציתי להיות לבד, אז בזמן ששחינו
טיפסתי בזהירות על שובר הגלים, נשכבתי עליו והקשבתי לגלים.

- "גברת שמש, אנחנו נדבר בטון ברור כדי לא לבלבל אותך, את
צריכה להבין, את מכאיבה לנו נורא, עם כל הקרניים האלה שלך,
אנחנו לא סובלים זאת יותר ונשמח אם תוכלי להעלם. כל קרן שלך
שורפת ועוקצת כל אחד מאתנו ואנחנו דורשים ממך להפסיק. לא נשתוק
ולא נוותר, אנחנו עוד אומרים בבקשה, תראי כמה מצדנו יפה!"
- [צחוק חזק נשמע] " נראה לכם, שעד שיום אחד העננים מחליטים
להעלם, אני אקח יום חופש?, הרי אתם כבר יודעים כמה אני נהנית
מעבודתי! כל דבר פוגע במשהו אחר, זו לגמרי לא אשמתי, כך הם
דרכי החיים, תלמדו לחיות איתי, אני למדתי לחיות איתכם".
- "אבל גברת שמש, את נורא מכאיבה"
- [ושוב נשמע צחוק רם].

ושתיקה. השמש לא אמרה יותר דבר.
אני שבינתיים מהצד, צפיתי על המתרחש התחלתי לבכות. איך ריחמתי
על הגלים המסכנים, כמה שכאב לי עליהם, ואילו הם שראו את
דמעותיי ושמעו את כאבי עבורם, שלחו עלי גל גדול, שהציף את שובר
הגלים ולקח אותי אייתו. צפתי על פני המים עד שנתקלתי במערבולות
שהחדירה אותי עמוק לתוך הים המלוח- מדמעות הגלים, והעלתה אותי
בחזרה על החוף, ופני אדומות.

אוי כמה שבכיתי שלשום, לפעמים כשחם לי, אני בוכה.

לפעמים, כולם בוכים.
לפעמים אני בוכה.
לפעמים
           אני
בוכה
   ( לפעמים? )