ברגעים הפחות צפויים קורנליה באה אלי. "חשבת עלי, אז באתי" היא
אומרת. היא מגיעה, מתיישבת על הירך שלי, משכלת רגל על רגל
חשופה, ומביטה בעיני. כשהיא מדברת אלי, השער האדום שלה עומד
קוצים כולו, כאילו מנסה לדקור אותי, כפי שהיא דוקרת במלים.

קורנליה באה ומספרת לי סיפורים בקול נשבר, על השד שאמר לה
שאוהב, ופרש ממנה, משאיר אותה לבדה, פצועה ומדממת. וכשהיא
מדברת על השד, בלי משים היא נוגעת לעצמה בגוף. מחליקה על
הירכים, מצמידה את השמלה האדומה אל השדים והבטן, ואפשר לראות
דרכה איך היא נושמת.

היא מסתכלת עלי, מחייכת, ושולפת קצה לשון ורדרד, מעבירה אותו
על שפתיה. אפשר כמעט לראות את מיתוג המחשבות שלה מהשד- ישירות
אלי. היא מביטה בעיניים שלי שמביטות בה, ויוצרת בינינו תאום
תחושות מקבילי כשהיא מתחילה להניע את הגו שלה בעיגולים, ונותנת
לשמלתה להפוך ליותר ויותר שקופה, עד שהיא כמעט נעלמת לחלוטין,
ורק מותירה על עורה שאריות זכרון גוון אדמדם.

"אדום הוא צבע של פיתוי" לוחשת לי אותה לילית, ומתחילה לזחול
רוכבת מתחככת בפישוק רגלים על ירכי השמאלית, צורבת אותה מתחת
לבד המכנס. קורנליה אומרת שאני חסרת יוזמה, ומוכרחה שיגידו לי
מה לעשות. היא מתחילה לתאר בפני את התחושות שעוברות עליה, את
הכמיהה החום והרעדה עוברים בה, ונוזפת בי במכות קטנות מכפות
ידיה הזערוריות, כשאני נאלצת להצמיד את ירכי הרעבות זו לזו.
הקולות שהיא מפיקה מזכירים להבות אש מתפוקקות, סדיני סאטן
מרשרשים בין שמיכות עבות, וצווחות מכשפות מעונות על מוקד.

ברגעים הפחות צפויים, ובמקומות הפחות מתאימים, היא מופיעה. אני
מנסה לגרש אותה חזרה אל מעבר לתת המודע, מתחת לסף הגיהנום, אל
המקום שממנו היא באה. אבל קורנליה עקשנית, והיא יודעת שאני
מוכרחה: מוכרחה שיגעו בי, שירצו אותי, שיאהבו אותי, והיא אומרת
שזה בדיוק הזמן. ואז היא נכנסת אלי מתחת לבגדים, חודרת מתחת
לעור ונוגעת בי. וכל מקום בו קורנליה נוגעת בי מתחיל לצרוב
ולשרוף, עד שהיא מואילה לגעת בו שוב.

"קורנליה." אני מתחננת בפניה "לא כאן, לא עכשיו." ואחרי שהיא
עושה בי כרצונה אני ממשיכה להתחנן "קורנליה. תגעי בי עוד. גם
כאן, וגם כאן. אני מוכרחה אותך עכשיו איתי, בכל מקום."

קורנליה מצחקקת ומתגרה בי, מוציאה את ראשה מתוך מפתח החולצה
שלי, מציצה אלי ומוציאה לשון לועגת. "תגעי את בעצמך. מי אני
שאעשה לך את עבודה?" היא חוזרת אל הפוזה העצלה של רגל על רגל,
מתחילה לשייף את הציפורנים שלה, בפצירה ששלפה מן האוויר
בנושלנטיות שאין כדוגמתה, אל מול המצוקה שלי.

ואני, שמוכרחה, שולחת יד אל ערוותי, מפשקת ומוצאת את הפועם
הזוהר. וכשהאצבעות שלי מתחילות לגעת, קורנליה מתיישבת ביניהן
ועוזרת לי, מעודדת ותומכת, שולחת אלי דקירות של עונג, כדורי
סרפדים קטנים של צריבה לא נגמרת. ואני- שתמימה גם אחרי עשר
פעמים שנכוויתי, מאמינה לה, מנסה להחיש את הקצב, להגיע בזמן
הנכון, לספק את רצונותינו.

וכמו תמיד, כשאנחנו מגיעות קרוב לרגע האמת, קורנליה מתעייפת
ופורשת. משאירה אותי בודדה עם רעבוני.

וכל התשוקה שנבנתה סביב דמותה מתמוססת, כל הרעד שהצטבר אליה
מערער את יסודותיי, והכמיהה הופכת לאובדן.

גופי מלא פריחת סרפדים שמוכרחה להחשף לאוויר כדי להרגע, וכושלת
אני מסתחררת אל החוץ והרוח, כדי להשקיט את כל האדום הזה. פורשת
את גופי אל מול משב הקרירות, נותנת לו לשטוף אותי מצוואר דרך
גוף סוער עד כפות רגלים יחפות. להכניס לתוכי את האומץ והידיעה,
את הקבלה והמיזוג עם האינסוף.

וכמו תמיד, כשהשלווה נוחתת עלי, נוחתת גם העגבניה הראשונה.
שולפת אותי באכזריות מן המקום בו הייתי.

גופי מתכווץ, וכמעט שאני מאבדת את שיווי המשקל. לופתת את
הפיגומים עליהם אני מוצאת את עצמי. הילדים מלמטה צוחקים
מתפקעים כשהם רואים אותי על ברכיי, ידיי אוחזות את מוטות הברזל
הצרים הקרים, מנסה להתגבר על הסחרחורת שתוקפת אותי, כשעיני
מוסרות למוחי פרטים על הגובה הרב בו אני נמצאת. רועדת זוחלת על
הפיגום, למקום בו תהיה לי אחיזה יותר נוחה, ואוכל להמתין למכבי
האש שיבואו ויחלצו אותי.

הם תמיד באים בסופו של דבר, מכבי האש. אילו היו באים קודם,
אולי היו יכולים לכבות את הבערה שבי, להציל עוד לפני שיצטרכו
לחלץ. אבל בינתיים, זרועי מנסה לשווא לגונן על הגוף החשוף מפני
שאריות המזון הרקובות שהילדים זורקים עלי, וקול צחוקם וזמרתם
עולים באוזני: שירים מגונים, לועגים, צורבים.

הילדים מתחרים ביניהם מי יקלע יותר קרוב לאיברי המוצנעים היטב
מאימתם, מסמנים על גבי, בטני וירכי סימנים, דרכם יכולה אני
עדיין לחוש את שאריות מגעה של קורנליה. צחוקם הופך פרוע יותר,
כשהם מתגרים זה בזה להעז לבצע מעשים מגונים יותר.

כשמגיע אחד מן ההורים, ומשליט בהם סדר ביד רמה, התחושה נהיית
גרועה עוד יותר. כי בעוד מבטם של הילדים לעג, מבטם של ההורים
שורף: מקנאה מתאווה מכעס מחלחל. ההורים הם אלו שקוראים למכבי
האש לבסוף.

הם תמיד באים בסופו של דבר, מכבי האש. ולפעמים מגיע בראשם גם
יוני. תמיר, נאה, בהיר תלתלים ופניו מאירים.

לפעמים, אחרי שהכבאים מורידים אותי מן הפגום אליו נקלעתי,
חתלתולה מסכנה מרוטה, יוני לוקח אותי לחיקו ומנסה להסביר לי.
שאין הם לועגים לי בגלל היותי מי שאני. בעדינות הוא מלטף את
כפות ידי, הפצועות המדממות מקטיף הסרפדים, ומסביר לי שאסור
להסתובב בחוץ בעירום. כמו אל ילדה הוא מדבר, בקול רך. ואני
בוכה למולו, ומספרת לו על קורנליה, ואיך נטשה אותי לקטוף את
הסרפדים לבדי.

יוני חוזר שוב ושוב על כך שהם לא שונאים אותי, ועשו לי את מה
שעשו, רק בגלל שטיפסתי שוב על הפיגום, ולמעשה הם אוהבים אותי.

כשיוני אומר את המלה אהבה, תמיד פוקע בי איזה מיתר. קבצנית
אהבה שכמותי, שדה אדומה אני הופכת למולו, ומפתה אותו בכישופי.

וכשהוא רוטט ואדום כולו, אני מתעייפת ופורשת, מותירה לו את
הסרפדים שלי- שיקטוף בעצמו.

(דצמבר 2000)

קורנליה - יונה וולך
באמצע הלילה השד
הופיע ואמר לקורנליה
שזה הזמן וקורנליה
שחסרת יזמה ומוכרחה
קורנליה והשד הלכו
באמצע הלילה לקטוף סרפדים
השד התעייף ופרש
לקורנליה פריחת סרפדים וקטפה
אפשר היה לחשוב ממש
שקורנליה שדה אדומה
בבוקר האנשים עשו לה
כי הם חשבו שקורנליה שדה אדומה
וקורנליה לא ידעה
תמיד היא חשבה שעושים לה
כי היא קורנליה.