דבייב היה בחור גדול, דובי במחלקה שלנו (שכמו כל בחור במידותיו
בצה"ל, היה המאגיסט).
השם האמיתי שלו היה אני חושב לבייב, כמו הדתי המליין הזה
שבבעלותו קניון רמת אביב וכל מני דברים שהייתי שמח לרשת אבל
הוא זכה לשמו בגלל דמיונו לדוב הרוסי מהקריקטורות הישנות של
רוסיה הסובייטית, מגושם ואדום פנים, עם הבעה זחוחה תמידית על
פניו ובקבוק נסתר שהחזיק במקומות שלא העזנו להרהר אחריהם, בטח
לא שעה שהיינו לוגמים לגימות מהירות לפני עלייה לשמירה אחריו
או לפניו, וגם לא כשהתעטפנו בשמיכות שלנו והאלכוהול חימם אותנו
מבפנים באופן שלא רק הוא יכול לחמם.
אף פעם לא ראיתי אותו שותה מהבקבוק, הוא היה אומר שהאהבה מחממת
אותו.
הייתה לו חברה קטנה ועדינה בשם לילי, שהוא הכיר עוד ברוסיה,
לפני שקיצרו לו את הזין בשם היהדות בכניסה לארץ (במילים שלו
"ברוך הבא לישראל, תשלוף את הזין בבקשה כשאני הולך להביא את
הסכין").
הוא אהב אותה בכל ליבו הדובי. היה ממלמל מילים מתוקות ברכות אל
תוך הסלולארי שלו כשצליל הסוללה הנגמרת שלו סימן לכולנו את
תחילת זמן השינה הרשמי.
הייתי שוכב במיטה ומקשיב לו, מנסה לדמיין מה הוא אומר לה
כשהקול שלו מלטף אותה ככה דרך הטלפון, אופף אותה במתיקות
מרגיעה כמו שמיכת פוך בחורף (אגב, את השמיכה הממשית של דבייב
מישהו גנב בתחילת הקורס, ולו לא היה אכפת ואנחנו התרגלנו למראה
גבו השעיר כמו שמיכה בילט-אין על הבוקר).
אחרי נדנוקים חוזרים ונשנים הוא הראה לי פעם תמונה קטנה
ומקומטת שלה, שהוא לא הראה לאף אחד אחר, ובה ראיתי פנים קטנות
ועדינות של ילדה צעירה
דבייב פדופיל שכמוך! אמרתי לו בחיוך.
לא טיפש, זה תמונה שלה מגיל 10! ככה אני רוצה לזכור אותה - יפה
וטהורה.
היום היא כבר בת 18 ועדיין מלאך טהור שלי, הוא היגג.
"בת 18 זה לא טהור ולא נעליים, חביבי" התערב מושיקו, ה-BLACK
AND DECKER האנושי של המחלקה, צ'חצ'ח יפיוף מדניה בחיפה (מה
שהוא טרח להזכיר לנו בתדירות של פעם לדקה).
"זה מוכן לקטיפה, מוכן לאכילה, מוכן לכל מה שתרצה אם אתה לא
מאזן אותה (הביטוי החביב עליו) אתה לא גבר" המשיך.
"אני רוצה רק את מה שיש לי" מלמל דבייב, יותר לעצמו מאשר לנו.
"היום אנחנו שומרים ביחד כל הלילה ואני כבר אגיד לך מה לעשות"
אמר מושיקו בסיפוק.
את מושיקו האל הטוב חנן ביכולת שכנוע יוצאת דופן, בין אם מדובר
בבתולות בקרוב- לשעבר או בזכרים יריבים אחרים.
למחרת דבייב היה מצויד בקמטי חשיבה חדשים, ובנחישות של מישהו
שרק מושיקו הרעיל.
ביום ראשון כולנו חזרנו מהבית, אפוצים בטירוף נרדמנו על
האוטובוס לבאר שבע ואספנו את עצמנו ואת התיקים לכיוון הש.ג.
כשהגענו למחנה ראינו את דבייב יושב בפינה של האוהל, פניו
חרושות עצבים וקולו רם, גס כפי שלא שמענו אותו אי-פעם.
כשסיים השליך את הסלולארי על המיטה ושלף את הבקבוק הצמוד שלו.
"בעיות, דבייב?" שאלתי בקול שנשמע לי סימפטי.
לילי... היא לא רוצה... היא אומרת שהיא צריכה זמן לחשוב...
מלמל לבייב, ללא חמדה מיותרת.
"איזה זמן, תשמע לי גבר, הפרידה הראשונה היא היחידה. שום דבר
לא חוזר להיות אותו דבר אחרי הראשונה, תשמע לי אתה לא צריך
אותה, מזדיינות יש בערימות, ואחד כמוך (גיחוך) צריך רק לשבת
ולחכות שיבואו אליו" אמר מושיקו, חיוך דק בזוויות פיו.
"לא רוצה מזדיינות, רוצה לילי שלי"! אמר דבייב בכעס, ואחר
נדם.
אחרי שיצא מהאוהל ורוקן את הבקבוקון שלו אמר מושיקו בשקט "עוד
אידיוט שלא תהיה לו יותר חברה עד שישתחרר".
למושיקו הייתה פעם חברה קבועה בשם נילי, כמו ההיא מאסקימו
לימון, וכולנו קינאנו בו שיכל לקרוא לה ככה בזמן הסקס. הוא לא
ראה אותה יותר מאז שכשירד בתחנת האוטובוס בת-גלים בחיפה ליכסן
מבט אל המקדונלד'ס, וראה אותה מאכילה מישהו בצ'יפסים כשהוא
מלטף אותה מתחת לשולחן, במה שנראה כמו הרומן הכי זול עלי
אדמות.
כשמושיקו ראה את זה הוא פשוט קפא במקום, עד שהם הסתלקו משם,
והוא עלה-ברח לאוטובוס לאיפשהו, לכל מקום, ובהמשך כבר ירד
בתחנה יחסית קרובה שנתנה לו רק חצי שעה הליכה עד הבית.
זה היה, במילותיו "איבוד בתולים רגשי" ראשון ואחרון שלו.
הוא אמר לנו אח"כ שהיה עם הבחור באוטובוס וגילה שהוא גם מדניה,
פיתח איתו שיחה וגילה שהבן זונה עלה מרוסיה לפני שנה וחצי, בן
למשפחה מפורסמת של יהלומנים, רק שנה וחצי בארץ, וכבר מזיין את
החברה הרצינית הראשונה שלו.
מאז מושיקו נקם בבנות המין היפה אחת- אחת, דיבר יפה בטלפון,
הבטיח הרבה הבטחות והיה כליל השלמות עד שהבחורה/בתולה הסכימה
לשכב איתו, ומיד אח"כ אמר להן להתחפף לו מהעיניים ושהכל היה
סתם.
היינו צוחקים שיוקם "ועד נפגעות מושיקו" וכל הבחורות והילדות
שמושיקו השחיל יתאגדו ויעשו פיקניקים וכאלה.
ביום חמישי בבוקר רובנו ארגנו את התיקים (פרט לדבייב שקיבל 20
יום ריתוק אחרי שגילו שחסרה לו מחסנית במסדר יציאה) ולפתע
נשמעה שאגה "איפה הפלאפון שלי"?
זה הגיע מדבייב וכולנו הבטנו אחד בשני במבוכה עד שכל אחד חזר
לעיסוקיו ואז קולו הרעים שנית "איפה הפלאפון שלי?" כשמושיקו
מפטיר "לא יודע גבר, תנסה מתחת למיטות", וסוגר את הרוכסן של
התיק שלו.
כשהלכנו דבייב עדיין הפך את האוהל בחיפושים ואני חשבתי "לא
נורא, תהיה לו את כל השבת לחפש אותו בבסיס".
כשחזרנו ביום ראשון כעבור שבועיים אח"כ, דבייב היה פקעת עצבים,
וכשעלינו על מדים, מעורפלים מהבוקר, הגיע מושיקו שורק לעצמו
ועליז מתמיד.
"את החיים של איזה מסכנה דפקת אתמול יא ממזר"? שאלתי אותו
בחיוך.
"הפעם זה מיוחד, חביבי, הפעם זה מיוחד" ולא פירט.
"דבייב הלך הלוך וחזור במהירות ומלמל "לילי שלי" ואמרתי לא "לא
הגיע הזמן שתצא מזה"?
הוא נעצר והביט בי כאילו לא ראה אותי מעולם "היא אוהבת מישהו
אחר" והוסיף בשקט "מישהו עשיר"
"ומה איתכם? האהבה הגדולה של כל הזמנים"? שאלתי.
" היא חשבה שאני לא רוצה אותה כי היא לא נותנת לי ולכן לא
מתקשר אליה עכשיו היא לא רוצה יותר לשמוע"
שמרתי יחד עם מושיקו באותו הלילה וחרפנתי אותו שיגלה לי איך
הוא הינדס את הבחורה ה"מיוחדת" שלו והוא אמר לי, בחצי חיוך,
תוכל לדעת רק אם לא תעשה עם זה כלום, וזה יכאב לך יותר מלא
לדעת" אבל אני לא התרשמתי מההתחמקות והמשכתי לנדנק לו עד ששלף
פיסה קטנה מכיסו והראה לי אותה.
זו הייתה תמונה, הוא מקיף בזרועותיו נערה צעירה עדינה, שתווי
פניה צרבו את עיני כך שהייתי חייב לעצום אותן לכמה שניות.
SOMETIMES TWO WRONGS MAKE A RIGHT אמר לי בשקט מושיקו, והדליק
לשנינו סיגריות. אחרי השאיפה הראשונה הוא הפטיר "דרך אגב, יש
לי מחסנית רזרבה אם אתה צריך".
"זה בסדר", אמרתי לו, והוספתי "אבל לא תזיק לי עוד שמיכה".