היה לנו מתקן בבית הכלא, שבו היינו תלויים בתנוחת ישיבה בהיפוך
האוויר, וכך, אם לא ביצענו תזוזה מיותרת או שלא, נותרנו בתנוחה
זו, התקרבה אלינו כורסא מהוהה שהייתה תלוייה במרחק של כחצי מטר
מישבננו כל חצי שעה במס' סנטימטרים. נשמע פשוט?
לא היה אסיר אחד בקולוניה שהיה פחות מחצי שנה כאן שהצליח לחוש
את הכורסא על ישבנו (כשהכורסא מגיע לישבן, היא מתהפכת, ועימה
היושב בה, כך שהיא ניצבת במצב "נורמלי" המאפשר סוף סוף לאסיר
האומלל הגעת דם אל איזור בגופו שאינו ראשו. הגירסה הרשמית של
הנהלת הכלא היא שהשיטה הזו מפתחת אמונה עצמית, סיבולת, ודבקות
במטרה, כל התכונות שאם היו קיימות באסיר מגיל צעיר, כנראה שהיה
מקרה לדוגמא, ולא אסיר.
כבוגר האסכולה הזו(הייתי פעם משכיל) אני יכול לדווח נאמנה שא.
הכורסא הזאת רק מנציחה את הייאוש שבאסיר, הקולט איזה מאמץ
בלתי-נתפס, בלתי משתנה הוא צריך לעשות רק בשביל לשבת כאחד
האדם, וב. את הפסיכוזה באדם השומר על עצמו באותו המצב ללא ניע
אינני יכול לתאר במילותיי. הדבר היחיד שהותיר אותי להיכשל רק
לקראת הסוף היו מחשבות נקם על הסגל המסועף, ואני עוד אחד
השפויים היחידים כאן,פרט לפדופילים, שאותם מן הסתם מעסיקות
מחשבות אחרות.
לילה אחד ג'ורג', אחד האסירים קצרי הפתיל וגדלי הגוף(שילוב
מנצח, שבהעדר אחד מהם, תנחשו איזה, אינו שורד בכלא) ניתק את
הכורסא מהשלשלאות והתיישב עליה בכוח. כולנו ידענו שבכורסאות יש
מנגנון אשר מפוצץ את הכורסא במידה והשלשלאות אינן מחוברות לה
יותר, אפילו ג'ורג' ידע, אבל הוא פשוט ישב שם, לופת את מסעדי
הכורסא, ממלמל "אני לא אקרע ת'תחת בשביל בסך הכל לשבת!" אחרי
20 שניות נשמע "פק" קטן כזה, כמו של רימון אינרטי(הידוע בכינוי
פק-פק על שם הרעש שהוא מוציא ברגע האמת) ולאחר מכן נפער חור
במרכז גופו המסוקס ללא רבב של ג'ורג' כשהכורסא התפוצצה לתוכו.
אסירים מבוהלים הסמוכים לו
(רק ה"כבדים" היו יכולים לישון לידו בשקט, וה"קלים" אותם היה
"מקפיץ" מדי לילה) זזו אחורה, ביניהם גם הגנגסטרים אבל ראית
בעיניהם הבעה מפוכחת, לא מופתעת, בדומה לזו שהייתה לי, תלוי
במהופך (לא החזקתי יותר משבועיים בישיבה על הכורסא) לא ממהר
להוריד רגליי מהאפסרות בהן היו נתונות, צופה בשלווה כיצד
הלהבות מאכלות את ג'ורג' ובפחות שלווה כיצד הלהבות פשות במחנה.
הלהבות הגיע לסמואל, הידוע כ"סמי השמש" כי תמיד היה אחראי על
הדלקת כולם בעזרת חומריו המשובחים, שעתה האש נאחזה בהם בקלות,
ואיכלה את שק השינה שלו (מי שהיה לו מספיק שכל ושליטה עצמית
והצליח להישאר על הכורסא מספיק זמן, קיבל העברה לשק שינה במרכז
המחנה, ולסמי היה די והותר שכל) עכשיו, כשהשק שלו סגור עליו
(רק לסוהרים מותר לרכוס את שק השינה אם לפתיחה ואם לסגירה)
ונראה כמו ג'חנון אנושי, בוער, בתוך מעטפת הבצק נמצא הבשר.
ירדתי באיטיות מעל האפסרות ומדדתי המצב. מספר אסירים כבר טיפסו
על הגדרות וצעקו אל הסוהרים שיפתחו לנו, עד שכרסם המשתפלת של
הסוהרים נראתה, תופסת תאוצה יותר ויותר ככל שקלטו הלהבות
בעיניהם. חלק מהאסירים לא התעוררו, או העמידו פנים שלא התעוררו
וחיכו ללהבות. החלטתי להצטרף אל האסירים שעל הגדר, גם כי ראיתי
ביניהם חלק מה"כבדים", ושיערתי כי ההחלטה שקיבלו בעלי המוח
השקול והמנוסה היא, כנראה הנכונה ביותר - כמו שאמר איזה
פוליטיקאי - "יש מישהו החכם יותר מכל אחד מאיתנו וזה כולנו".
האסירים גדלי הגוף, לרוב שומרי הראש הצמודים של ה"כבדים" החלו
לקרוע חוטים מהגדר בעזרת כלים נעלמים, אצבעותיהם זבות דם,
כשמנהל הכלא, שאינו חסר דמיון למייקל קיין, הגיע בידיו מספרי
ברזל, ועל פניו הבעה מבולבלת. הוא ניסה לחתוך חוטי הגדר (מזל
שהשריפה גרמה לקצר כך שכולנו לא היינו מטוגנים עתה כיתושים
במושך-יתושים, ולא צלח בגלל חולשת ידיו, אך אחד הבריונים לפת
המספריים והצליח לקרוע חתיכות בינוניות מהגדר, מספיק בשביל אדם
רזה לעבור בהן, אני זינקתי, טיפסתי על פני "כבד" אחד והעפתי את
גופי לכיוון הפתח, ידיים קדימה א-לה סופרמן, ונתקעתי עם חצי
גוף בחוץ, בעייה שנפתרה במהירות עם דחיפות הבריונים שהטיסו
אותי כמטר באוויר, מה שהיקנה לי את הכינוי "סופרפליי" בין
בריוני הכלא, ובעיני רוחי, קראתי לעצמי "סופרמן".
כעבור שבוע "סופרמן" מת ונאסף לאבותיו. נקברתי מחוץ לגדר ככל
גוי, מסתבר של"כבדים" יש זיכרון ארוך, גם לאיש שקל יותר
מאוויר.