סקססמים

"מצויין קחו חמש" אומר הגדעון הזה ומקפץ לו בצעד קליל בדרך
שמפלס לו כל זן של עובד זוטר שקימבן לעצמו ג'וב שם, מעל כיסא
הבמאי המוגבה שלו (כמובן שגם הוא גמד, כמו כל האנשים הבאמת
מסוכנים בתעשייה) וכולם משמיעים "אה" קולקטיבי בפנותם בעקבות
המנהיג האמיץ שלהם, להסב אל שולחן הקייטרינג, לעוד
צ'וקמצ'ינו.
כאילו שמה שחסר להם זה עוד קפאין וסוכר, הרי כולם מחייכים
ועצבנים כאן כל הזמן שאני בטוח שהם מעשנים כמו קטרים מהרגע
שהיד שלהם נוגעת בדלת ועד לרגע שהם לועסים את המסטיק מנטה
אקסטרה חזק שלהם, כי "גדעון לא סובל סיגריות".
אם יאסרו חלוקת סיגריות בטוח שיהיו כאן רציחות כמו מעשי שוד
במערב הפרוע, שלא לדבר על דריכה על גופות של מתאבדים כמו road
kill בצדדי הכביש שמקשר את יפו וחולון, שפעם הלכתי בו עם החבר
הכי טוב שלי דאז והוא קפץ כל רגע שדרך על או ליד פגר וירק שלוש
פעמים למנוע עין הרע, ואני גיחכתי וייחלתי להתייבשות הגרון שלו
והאמונות הטפלות שלוף למרות שלראות ערימה של פגרים מחייכים
אליי חיוך מתועב היה נעים לי אז כמו לראות את חיוכי הסוכרזיות
האנושיות על הסט אליי היום.
מה זה בכלל "קחו חמש" כאילו שהיה כואב לו להגיד "בואו ניקח חמש
דקות הפסקה" אבל לא בעולם שלו הכל חייב להיות תמציתי, קולע,
וכמובן, אופייני לתעשייה.
אני מפטיר אנחה קורעת לב. אף אחד לא שם לב, אני הולך לרוקן את
השלפוחית, מה שהחומר הישן והטוב דואג שאעשה כל 30 דקות, בין אם
גלגלתי ובין אם לא.
בדרך לשירותים אני נתקל (אני בערך 1.90, אנשים כמוני לא
נתקעים, הם נתקלים וממשיכים הלאה) במיני אנשים צעירים
וקופצניים, שאני מוכן להישבע שמורכבים מסגל של עשרה אנשים
שחוזר על עצמו. הופ, הינה הבחור שכמעט דרכתי עלי לפני רגע,
והוא עומד ליד עמדת החראצ'ינו ומפטפט עם בחורה עם מראה זוטר,
ובו זמנית גם יוצא מהשירותים, עם ארשת הקלה מדאיגה, שמתריעה
בפני שקיימת הסתברות מדאיגה, שהבחור חירבן.
תמיד חשדתי שיום אחד יימאס לאיש הגדול מלמעלה לבזבז כ"כ הרבה
מאמץ על ליהוק אנשים שונים לתפקידים שוליים בחיים שלי כשאני לא
שם קצוץ או מבחין גם ברוב אלה האמורים להיות המשמעותיים, ונראה
שגם הבחור הגדול מתחיל לזרוק.
אני משפיל את העיניים שלי למול המשתנה ורואה, לשמחתי, שלושה
איברים משתלשלים להם בין רגליי. אני לא ממצמץ ובוחר באמצעי.
שיט, זה היה השמאלי, אני מקווה שאף אחד לא ראה את זה, שלא
תיפגע הילת הכוכב ביצה מקומית פתטי לשעבר שאני מטפח ללא מאמץ,
כאילו שאני שם קצוץ על אחד מהפישרים הקטנים האלה.ילדים כאלה,
אולי אפילו שלי מי יודע, עם כמות החיים הטובים ומיעוט אמצעי
המניעה שהשתמשתי בתקופה ההיא, כל אחד מאלה יכול להיות הפרי
המקולקל מהעץ האיתן שלי.
אני חופן אותו בסמכותיות אבל זה קל מדי, משהו חסר... אין לי
ביצים.
לאיפה הביצים שלי נעלמו? זו לא מטאפורה מזויינת אני מביט למטה
וכמעט דופק את הראש בקיר הצהוב שמולי, ואין שם ביצה לרפואה. רק
3 שמוקים אדירי מימדים, כשהשמאלי פוצה את פיו הורדרד כמו עינב
שנחצה ואומר "איפה החברים שלי?" היית אמור לשמור עליהם, אדיוט
אני לוחש לזין האימתני, שמתמתח ועולה כנחש, שראשו כיפתו הניבט
מול פרצופי סגול מזעם. "ומה עם דפי? גם עליה אני הייתי צריך
לשמור, יא חתיכת חרא?" מה הקשר לדפי עכשיו יא שמוק דפוק, אני
מדבר על הביצים שלי, איפה הביצים המזויינות שלי? אני מתעצבן
ומרים את הקול, ומבחין שמאחורי חומקים להם יתר שותפיי למשתנות,
דוחקים את השמוקים הסטנדרטיים שלהם לחנות הלחוצה שלהם ונדמה לי
שאני שומע את אחד מהם אומר לשלו: "ראית את המסומם הזה?" לפני
שפניו הקמוטות של זה נעלמו מאחורי ריצ'רץ' אילם.
אני לא יודע אם איזה עתונאי קקה יושב עכשיו על אסלה בשירותים
ומקליט את הכל אבל לא איכפת לי.
אני מנמיך את הקול שלי לקול שהרתיע בעיקר אמרגנים ובחורות
תלותיות בעבר, אבל שטרם הכזיב אותי בשום סיטואציה שאני זוכר,
הנשק הסודי שלי, ואומר לו בצינה "אלא אם כן קראת לביצה השמאלית
שלי על שם המפגרת הזאת שהתאבדה, זה מעניין אותי כקליפת השום,
ואתה תחזיר אותן, את כולן, עכשיו.
"בסדר, בסדר, תבדוק בכיס שלך" הוא אומר בקול מתגונן, פגוע
משהו, כמו שענה כל מי שהפעלתי עליו את the voice. אני מכניס את
היד שלי לכיס ומצפה לחוש מגע ביצה חמימה אבל אני חש משהו קר,
דוקר. אני מוציא אותו ורואה שיש לי ביד מזרק וטיפה אדומה רותחת
בקצה האצבע מתלהטת ועולים ממנב אדים דקיקים. אני מרים מבטי
מעלה בתוכחה ומוריד מבטי שוב מטה כדי לראות זין אחד, רפוי
ומדולדל. אני שומע פעמונים. ההפסקה נגמרה.
"אני רוצה שתעמוד כאן, אתה יכול לעמוד כאן ולהחזיק את
המיקרופון ככה? לא, לא ככה, תחזיק ככה, בעוצמה, בכריזמה". אם
היו אומרים לי לפני 20 שנה שעוד 20 שנה הילד הזה היה מלמד אותי
איך לאחוז במקרופון הייתי אומר שאני רוצה לצאת מזה. ואולי לא.
כנראה שלא.
"ואז תעשה ככה והשיער שלך, טוב מה שנשאר ממנו יתנופף לשם, ואת
היתר כבר נערוך דיגיטלית. אתה שומע אותי או שחזרת לערפל הכימי
שלך?" חד וברור אני עונה בקול בוטח לכיוון המשוער שלו. משוער
כי אני שומע את הקול שלו בוקע מתוך בחורה צעירה וחיוורת משהו,
שעומדת במקומו.
הוא אומר "טייק מס' משהו" (ברגע שאני שומע מספרים, המוח שלי
מוחק אותם אוטומטית, תוצר לוואי הכרחי של בוז מוחלט לתחום
בזוי, מומצא לחלוטין, כמו מתמטיקה) ואנשים בתלבושות של עופות,
שלא אכפת לי אם קיימים רק בדמיון הטרוף שלי או באמת נמצאים שם,
מדלגים לצלילי גרסת דאנס של השיר היותר ידוע והפחות אישי שלי
"אהובתי המתוקה", שכתבתי על איזה מזדנבת בת 18 שלי שמצצה לי
כאילו ניסתה להוציא ממנו את תרופת-הנגד עד שחיפפתי אותה (בטח
הייתי כבר אחרי טיפול מסור מידי דומה לה) ולא הכנסתי אותה אל
מאחורי הקלעים, היא נדחפה עם כולם וקראה לי רובי!רובי! עם חיוך
מלא כזה, של זיהוי, שקפא למראה מבטי הצונן, הכללי, כשהבטתי
דרכה כאילו הייתה אוויר, והמשכתי הלאה.
"הפולקעס הכי עסיסיות שאני הכי אוהב" כמה הכי הקופירייטרים
המזדיינים האלה יכולים לדחוף למשפט אחד שהם ידחפו לנו לרדיו.
אני אישית הייתי מעדיף שפשוט ידחפו לי פולקע לפה מאשר לשמוע
שוב ושוב את הג'ינגל כשאני תקוע בפקק, ואני צמחוני. לא מטעמי
אהבה מיותרת לעולם החי חלילה, פשוט הגוף דמוי המסננת שלי מקיא
כל סוג של בשר שעושה את דרכו לכיוון הקיבה שלי.
לא אכפת לי מכל זה. אני מחייך ואני סיימתי. כשאני עובר בדרכי
לעגלת הקייטרינג שליד היציאה אני מעיף מבט במראה ורואה שם את
פניי משתקפות לרגע, ועל פניהן חיוך שלדי מרובע שיניים, שצילו
נותר שם גם אחרי שדמותי נעלמה לה.
במכונית אני משעין את הראש שלי על כרית הזכרונות המתוקים שלי
מאז, העוצמה של ההופעה לפני הקהל הזה, בני גילנו ופחות, מבטי
הערצה, הקדשות שירים, דמעות בשורות הראשונות אבל ברקע אני לא
שומע את השירים הצפויים שלנו אלא את גירסת הדאנס ששמו בפרסומת,
בעוצמה שהולכת ומתעצמת עד שהיא נפסקת ואני קורע לרווחה את
עיני, אגליי זיעה על עורפי ובמורד בטני.