הנהר הפך לטיפות זרדים וקוצים,
חצאי נחמות נמוגו ממנו...
יותר לא שיחקו בו ילדים עצובים,
אלא באו אחרים להעצב במקומם...
באו להאיר עצמם ביגון...
להעיר.

הנהר פסק מלזרום והתכסה תיל,
בעיני נפשם כולם ראו רק אלוהים,
ואני ראיתי אני...
ארעית ומקרית בין הנעצבים.

ואני ראיתי אותה, אני,
מנערת את האושר כדי לגעת בעצב,
כדי לגעת בעצמי...

ראיתי אותה, אותי,
אך לא הכרתי דבר,
ראיתי עיניים, שפתיים ושער,
אך דבר מהם לא היתי אני...
נותרתי צללית לעצמי.
בעקבותיהם של אלו שקדמו אותי.
בעקבות שניסיתי ליצור לפני הנחת כף רגלי.
אני.

האם מה שנגלה בה היה שלי(?)