"נגמר לי כל האוויר" הוא אמר לי ואני ברוב טיפשותי עוד ניסיתי
להנשים אותו. הוא שוכב סתם כך במיטה ומתלונן שנגמר לו האוויר,
תגיד שנגמרו לך המים אני אבין, תגיד שנגמר לך הכסף אני אבין,
תגיד שנגמר לך הכוח אני אבין, תגיד שקר לך אני אבין, אבל
האוויר?! דווקא האוויר? אהבה בשבילי זה כמו אוויר, אי אפשר
לעשות כלום בלעדיה. אתה נחשב למת ללא אהבה, אתה מרגיש מת ללא
אהבה, ולעומת זאת אתה לא תמיד יודע אם אתה באמת נושם.
" נגמרה לך האהבה, לא האוויר" אמרתי, אני זוכרת שנגמרה לי פעם
האהבה והתחלתי להרגיש איך האוויר שלי מפסיק לזוז. כל כך כעסתי
על עצמי שאני נותנת לנו למות, שאני נותנת לאהבה שלנו לגווע,
הרגשתי כל כך בודדה. במשך יום שלם לא הייתי יכולה לאכול,
ללמוד, לעבוד, לישון, והכי חשוב- לנשום! הרגשתי את הגעגוע
מכאיב בבשר. פשוט לא אהבתי את עצמי, לא אותו ולא את כל העולם
מסביב. עד שצלצל הטלפון והציל את גופי הדואב את מסרקות הברזל
והגעגועים אליו. "אני לא מפסיק לחשוב עלייך, בואי נחזור".
"כן!" עיני ניצתו שוב בחדווה. רוחי וגופי הכל בער בתוכי בחיים,
באהבה, בתשוקה, באוויר! רק אז חזר אליי האוויר.
"מה הקשר לאהבה?! אין לי אוויר.." התחלתי לפחד שמא משפט זה
מבשר רעות, לא ידעתי אם ידע את נבכי נפשי ורצה ללעוג לי על כך.
אך בעודי תוהה החל הפחד לחתוך בנפשי: הוא החל משתנק ומקבל
בפניו גוון אדום. הורדתי לו את החולצה שלחצה לו על הגרון.
עכשיו חזר לו האוויר.