היה לה קר. לא שזה היה מוזר עבורה. הרי בכל הלילות האחרים גם
כן היה לה קר. היא הייתה רעבה.גם זה כבר לא היה מוזר עבורה.
התגעגעה לקניידעלך של אימא. לריח של מרק העוף שיכלו להריח אותו
עוד כחמישה בלוקים מביתה. היא חיפשה את אימה בעיניה העייפות,
החסרות תושייה, אך ללא הצלחה.
לפתע, הופיע קצין גרמני שבעט בה. היא התגלגלה על האדמה ככדור
האבק והעשן שהתנופף אל מעל הקרימטריון הנראה באופק. הוא שאל
אותה מדוע היא איננה עושה דבר. והיא השיבה כי היא רעבה. שרק אם
תקבל פיסת לחם קטנה, היא תתעודד ותחזור לעבודתה-חפירת קברים,
שמיועדים לה ולבני משפחתה וקהילתה. הוא שוב בעט בה, אך הפעם
נשארה מוצקה. לא נפלה. הוא תפס אותה בקצוות שערה המתפורר,
הקצוץ להחריד, וירק לה היישר בפניה. קרא לה:"חולדה יהודייה
מסריחה! חסרת תועלת!" והפעם הטיח את ראשה בקיר הבלוק שעליה
נשענה.
                                       

עוד לילה בלי אוכל. ככה זה כבר נמשך כשלושה לילות.
"סגירות אורות!" צרח הקצין הגרמני.
היא התכסתה בחתיכת הבד האומללה, שהונחה לצידה. בדיוק באותה
תנוחה כמו שהשאירה אותה אמש. וכמו בשני הלילות הקודמים.
ובשלושה ובארבעה שלפניהם.
אימא שכבה לצידה. היא רבה איתה. היא כל הזמן נידנדה לה שהיא
רעבה. שהבטן שלה מקרקרת. ולא משנה עד כמה שאימה ניסתה להרגיעה,
כלום לא עזר. היא בשלה.
היא חלמה על בית הבובות שלה, שסבתה הביאה לה בילדותה. היה בו
מעלית, שנמתחת ע"י שרוך ורוד וארוך. היא נזכרה כיצד נהגה לשחק
בו. עד כמה הייתה רכושנית כלפיו. לא נתנה לאף אחת מחברותיה
לגעת בו.
נעורה מחלומה. גופה נתכסתה זיעה קרה. בטח בגלל זה אני פה, חשבה
לעצמה, בגלל שהייתי כל כך רעה, כנראה שזה מעין גיהנום
על-קרקעי, בטח כל האנשים הרעים נשלחים לכאן,הרהרה. אבל רגע! מה
אימא עשתה רע שהובאה לכאן? ומה סבתא עשתה רע ששרפו אותה חיה
בכבשנים? מה קורה פה לעזעזעל?! איפה אני נמצאת? זו בטח טעות,
חשבה.
מרוב עייפות ותשישות, נרדמה חזרה.
                                   

קול הקצין הגרמני העיר אותה בבהלה. כן, אותו קצין גרמני
מאתמול, שהכריז על כיבוי האורות.
"את חייבת לעבוד היום, חנה" אימה אמרה לה בטון תקיף,
"אחרת..."
"אחרת מה, אימא?"
"אחרת כלום. קדימה. צאי." אימה איננה הסתכלה בעיניה. כבר
חודשים שאיננה מסתכלת בעיניה. חנה הרגישה כי זאת הרגשת החמימות
והחיבה היחידה שהיא יכולה לקבל במקום המזוויע הזה. חשבה לעצמה,
שזאת כנראה לא אשמתה. הרי הרגילו את כל האסירים לא להסתכל
בעיניהם של הגרמנים. זה מטנף אותם.
                                       

שוב חופרים קברים. ריח הצחנה שבא מכיוון המשריפות ועגלות
המתים, שאינן נגמרות, ורק מתחדשות, עולה באפה. היא הקיאה פעם
אחת. אל תוך הקבר שחפרה. הקצין הגרמני, תפס בצווארה, וכמעט חנק
אותה. הזהיר אותה, שהוא יכול להרוג אותה על המקום, והלשליך
אותה לתוך הקבר שהכינה לעצמה, יחד עם הקיא המטונף שלה. ומה היא
כבר יכולה להקיא? מרק מיימי, שעשוי מקליפות תפוחי אדמה?








משלוח חדש נוסף בא.