כמו מכפלת בלתי נראית, כך קיפלה גם את חייה לאחור וחסמה הגישה
אליהם.
דפקו ציפורים על חלונה, אך היא אמרה 'לא'.
נקשו גברים על דלתה, אך היא אמרה 'לא'.
הלמו החיים על ביתה, אך היא אמרה 'לא'.
ורק למת נענתה,
ורק למת שרה שיר נשמה
ורק לו קראה: "אריובו, אריובו,
נגן לי, אריובו, נגן
אריובו, אריובו, נגן עלי, נגן
אריובו, אריובו,
שוט עמי על הנהר
אריובו אריובו,
עלה אתי להר..."
ודאי היא גרה במדבר - חשבו יודעי דבר,
ודאי היא גרה ביהודה - חשבו חושקי סודה,
ודאי היא גרה ברחובות - חשבו קוראי המחשבות,
ובאמת הייתה: היא גרה בסביבה.
היא גרה לידינו, אותה דירת שיכון,
היא לא הייתה שונה מאתנו במאום.
כל יום הייתה הולכת ל, עובדת ב, חוזרת מ, שילמה מסים
בזמן,
וניתן היה לחשוב שמצבה איתן.
והאמת? הייתה אחרת, כמובן.
לכאורה הייתה קיימת, אף שלא הייתה,
לכאורה היתה נושמת, אף שלא חייתה,
היא דוממה את נעוריה,
כיבתה את אש ליבה,
ואטמה כל מה שחי בה.

את ברית היחד שלהם קידשה בלי היסוס.

רק פעם אחת קטנה, אחת קטנה באמת,
שמעתיה מתייפחת ולוחשת לו למת:
"אריובו, אריובו,
אהוב אותי, חבר,
אריובו, אריובו,
ותר עלי, ותר,
אריובו, אריובו,
שחרר אותי, שחרר, ותן לי
                נא ללכת לעולם אחר..."