שמלת השבת של חנה'לה התלכלכה בזפת ביום שמת אביה, והיא רק בת
תשע.
כולם מסביב השתדלו לכבס לה את השמלה ולמחוק את הצער ולהשיב לה
את הצבע המקורי, אסרו עליה לבכות ועשו הכל כדי שלא תרגיש
בשינוי, ועוד באותו יום, מבלי ידיעתה, שינו שמה ל'אגרטל'.
את אגרטל הציבו בסלון על שולחן זכוכית גדול ותקעו בה פרחים
ומתחתיה שמו מפית רקומה ורק מים שכחו לשים בה, והיו הפרחים שבה
קמלים במלוא פריחתם, מושקים בדמעות המלוחות שנאגרו בה בסתר,
מדיפים ריח של מוות וסרחון.
ואיש לא חשד בה, כי הייתה יפה אגרטל, ואיש לא פקפק בה, כי
זקופת צוואר עמדה בסלון, ובקמילת הפרחים האשימו את הקיץ ואת
השרב ואת האוויר העומד ואחר כך את הסתוו החשוך ואת החורף הקר.
אבל אחר כך נתגלו בקיעים שנבעו בה והיא התכסתה בטחב וגופה נמלא
שרשים שוטים והטיפול היומי הפסיק להשפיע והיה צריך לנקש ולשטוף
הכל מבפנים, עד שעוד באותו יום, מבלי שידעה על כך, כדי לא
להכביד על משקל גופה המועט, הוחלט לקרוא לה 'עננה'.
- "עננה!" קראו לה, "עננה!"
ואין עננה עונה, ואין באה עונתה, והכבשים מתפזרים, מתים בצמא,
ובאופק אין סימן לגשם.
- "עננה, עני!" קראו לה בייאוש,
- "אננה אני?" ענה שם הד בקול חלוש, אך מעצמת הדאגה וקשיי
החרדה איש לא הבין את הלחישה ושמה קוצר ל'אנה'.
ואחר כך הושמה במשמרת במקום סגור, מחשש פן תרע ותזיק לעצמה,
ואת מזונה קבלה בכפיה. ועולמה היה צר עליה ונעול בשתיקה ואין
יוצא ואין בא.
יום שישי אחד הגיע למקום קוסם פנסיונר בעל זקן ארוך לבן וכובע
צילינדר מוזהב, לשלהב ולשמח את האבודים שהושבו מולו בפיז'מות,
ומול מבטיהם הכמהים ומשתאים, תוך שהוא מסתובב ומרקד לקול צלילי
אקורדיון מוקלטים שהביא, הוציא שני שפנים מכיסו והפריח יונה
לבנה ממעילו, הפך מקל שחור לשושנים פורחות וביצה משיש למטפחות
צבעוניות, בלע אש ופלט מפיו מטבעות של זהב ואז אמר: "יש לי כאן
גם שק מלא בחומר מילוי משאלות. בקשו בקשה ואמלא אותה בשבילכם
במלואה." ים של לבבות נרגשים הוצף באחת ועשרות ידים הורמו
והחלו לנופף בהתלהבות בתקווה למקד את תשומת לבו אליהם, כאשר
מקצה החדר, מתוך הנשייה, שייך ולא שייך, הזדחל לפתע לחלל ובקע
בתוכו קול קטן, קול חנוק ולא מוכר שביקש 'לבכות'.
כל הראשים הסתובבו באחת ופנו לעבר הקול, ואיתרו את אנה מכווצת
בפינתה, דוממת כתמיד. למראיה התעשת הקוסם, פרש את גלימתו
השחורה הנוצצת מלאת הכפלים ומקומות המסתור, הגביה בתנועת
ניצחון את מטה הקסמים שלו, הסיר את כובעו ההדור, קד קידה לפניה
וקרא: "ברשותך אמלא משאלתך!". ומיד נעמד ולקול הדממה הדקה
שהשתררה בחדר, הוריד את השק שעל גבו והתיר את החבל הקושר אותו
והכניס ידו פנימה. ציפור לא צייצה ושור לא געה והכל הביטו בו
מתייחד עם השק, מרקיד את ידו בתוכו ובוחש בו בריכוז ובכוונה
מלאה.
אחת... שתיים...מתמקדות בו העיניים... שלוש...ארבע... צפיפות
הציפייה עולה... חמש...שש.. הקסם מתרחש... והנה גובר
המתח...והנה מוציא הוא מן הפתח...
מה זה?!
דממה של אכזבה.
שתיקה מול חידלון.
מדחי אל דחי. הכך חשבת, אדוני, לתת לה בכי?!
תסכול וזעם עמדו דרוכים באוויר, מאיימים לפרוץ ללא רסן ולפגוע
בקוסם, אך הוא לא חש דבר. בבת אחת ניתק עצמו מן הבמה והתחיל
חותר אל אנה למלא משימתו, מפלס לו דרך בתוך קהל המום שנחצה
לשנים. כשהתקרב אליה נעצר, נעמד לפניה מלא הוד, שתק קמעה ואז
הושיט את ידיו ואמר לה בשקט בשקט ממעמקי שנותיו: "בכי, ילדה,
בכי," ובעודו מדבר כרך סביבה את ידיו והידק אותה אל לבו והניח
בידיה את שיא קוסמותו. היא לפתה בידיה הדקות את מתנתו ואחר כך
פרשה אותה לכל ארכה ובזמן שהייתה מהדקת את גופה הרועד אל שמלת
השבת החדשה שיצר בשבילה ועליה כתם הזפת הישן שהשיב לה, שמעה
אותו אומר לה עוד: "לכי ובכי, ילדה, לכי ובכי, חנה, כי הלא
יודעת את כבר שכתם הזפת הזה לא ירד לעולם."