בזיכרונות שלי מופיעה תמיד מרכבה עם סוסים המגיעה ברגע הנכון.
פעם נוסעים במרכבה כדי להזעיק רופא, פעם מגיעים אתה לנשף
מחולות ופעם הולכים אחריה בצאתה מבית הלוויות העירוני. כשבדקתי
גיליתי שאף פעם באמת לא נסעתי במרכבה חוץ מאשר לאורך הרחוב
הראשי בנהרייה וגם אז היא נראתה יותר כמו עגלה מקושטת רתומה
לסוס, ושאף פעם באמת לא ראיתי מרכבה אמיתית כמו זו המופיעה לי
בזיכרונות.
כך הסתבר לי שהזיכרונות שלי מזויפים ושפשוט גנבתי אותם מחייהם
של אחרים. ועוד הסתבר לי ששנים רבות נסעתי דווקא באוטובוס בקו
שישים מרמת עמידר שליד רמת גן אל התחנה המרכזית בתל אביב וששם
גם קניתי נעלים מסקאי דמוי עור שהריחו מפלסטיק.
'אין לך מספיק זיכרונות משלך שאת צריכה לגנוב זיכרונות של
אחרים?', אמרתי לעצמי בתוכחה, הוריתי למחוק את המרכבות מן
האינוונטר שלי ובמקומן הכנסתי את האוטובוס מקו שישים אתו הגעתי
לבקר בביתם של הדסה ואברהם, מרחק רחוב אחד מביתי הישן האהוב,
ששימרו עדין בביתם הקטן והדל את הריח של פעם ואת הכמיהות של
אתמול.
'רוצה קפה?', הייתה שואלת אותי הדסה ואני הייתי אומרת 'שיהיה'
אפילו שידעתי שלקפה יהיה טעם של מים וגם תוספת של חלב לא תשפר
אותו בהרבה.
"אולי גם עוגיות?" הייתה שואלת שוב הדסה ואני הייתי אומרת
'שיהיה', אפילו שידעתי שלעוגיות יהיה טעם של קמח שגם תוספת של
סוכר לא תשפר אותן בהרבה.
למה אם כך אהבתי כל כך לנסוע לבית של אברהם והדסה?
החדר היחיד שלהם שהיה גם חדר האורחים וגם חדר השינה וגם חדר
האוכל היה אפוף באור צהוב שהופץ מנורת שישים הוואט היחידה
שדלקה בו ועל הטלוויזיה בשחור לבן עמדה אנטנה ביתית עם שתי
קרניים.
שנים לא הבנתי מה מושך אותי לשם. האם העובדה שהכירו את אבי
והכירו אותי בילדותי? האם בגלל  שחשתי שהם אהבו את אבי ואוהבים
גם אותי? האם הזכירו לי מישהו שאף פעם לא הכרתי אבל איכשהו
אהבתי גם אותו? האם ביקרתי דרכם אחרים שחיו כך פעם בארץ
רחוקה?
אברהם היה איש רזה, שכל חייו כמעט לבש אותו ז'קט דהוי ומשופשף
שהיה כבר קרוע במקומות הרגישים בצווארון ובבית השחי. איש שכל
ימיו כמעט אגר את פרוטותיו המועטות כדי לקנות בית חדש לו
ולהדסה ואלו הספיקו לו לבסוף רק למכונת כביסה "לורד קריסטל",
אותה העמידו במטבח ליד פלטת הגז. אברהם היה איש שכתב שירים מן
הדמעות שלו ולא הפך למשורר, אך איכשהו אפשר זאת לאחרים.
כמו מגנט נמשכתי אל הבית שלא השתנה כל השנים. ונמשכתי אל
האנשים שבתוכו שכמו קפאו עם הזמן ונשארו שם גם כשהיו פה.
מה רציתי מהם? האם את הזיכרונות שלהם? אולי אישור לזיכרונות
שלי? האם האמנתי כי רק הם יאשרו לי כמה אהב אותי אבי?
לא היו לי תשובות ולא היו לי פתרונות, אך חושי המשיכו להוביל
אותי אליהם, לשתות אצלם את קפה המים, לאכול את עוגיות הקמח
ולדבר על פעם - באידיש שפת ילדותי.
אחר כך מתה הדסה ואברהם שב ונתייתם ואת תפילות הלוויה שלה
קיצרו בחצי בגלל הגשם השוטף. אברהם חילק נדבה לכל הקבצנים
שהצטופפו מתחת לסככה כדי לסלול להדסה דרך לעולם הטוב הבא, אך
כששב הביתה בלעדיה התיישב ולא זז עוד מן החלון, רק היה שב
ונאנח ושב ונאנח ועיניו היו נעוצות באופק.
ואז מאי שם, הגיחה יום אחד מעבר לפינה מרכבת סוסים הדורה מכוסה
באפיריון שחור מקטיפה וחוטי זהב מסולסלים שזורים בה ונעצרה ליד
ביתו. בשקט בשקט הוצאה גופתו של אברהם מתוך ביתו והוכנסה
למרכבה ולאחר דקות מספר יצאה זו להוביל אותו לדרכו האחרונה.
האם למרכבה הזאת חיכה?
ואני?
ידוע רק כי שנינו, גם אברהם וגם אני, קיבלנו את המרכבה שלנו
באותו היום, רק שאברהם כבר איננו כאן וכבר אינו יודע זאת
ונשארתי רק אני לזכור עבורנו ולספר.