כששאל אותה סבא אם הוא הולך למות, אמרה לו שלא והוא האמין לה,
למרות ששניהם ידעו שהיא משקרת. לפני שנים, ביום ההולדת התשיעי
שלה, נתן לה סבא במתנה קופסא קטנה וכשפתחה אותה מצאה בה שקר
קטן לבן עטוף בנייר משי דק. סבא אמר: "מותר לך להשתמש בו רק
כשתצטרכי באמת, ואת כבר תדעי מתי."
מי חשב אז שאת השקר הראשון שלה תספר דווקא לו, ושאת השני תספר
לסבתא כשתשאל אותה אם סבא כבר מת וגם לה תגיד שלא, ואת שאר
השקרים תלפף סביב צווארה כשרשרת שיהיו מוכנים לשימוש.
במשך הזמן למדה שלא רק על מוות אפשר לשקר, גם על החיים אפשר
ולא רק לאחרים, אפשר גם לעצמה, ולכן כשאמר לה אבנר שהוא אוהב
אותה ושאל אם תרצה להינשא לו אמרה שכן.
ביום שישי אחד, אחרי שנים של חיי התשה נמשכים, עמדה מתילדה
במטבח והכניסה לתנור החם עוגיות סוכר לבנות, אלו הנקראות
'נשיקות', שאין בהן יותר מביצים מוקצפות וסוכר לבן ואולי תוספת
קלה של וניל, וכשהוציאה את התבניות הלוהטות עליהן היו מונחות
בשלווה הלבנות הענוגות האלו ובתה שאלה אותה "אימא, מה אפית
היום", ענתה מתילדה בלי שנתכוונה לכך: "אפיתי את השקרים הלבנים
שלי". ומאז דבק בהן שם זה ובכל האזור החלו לקרוא לעוגיות
האווריריות האלו, שאין בהן קמח ואין בהן שמן ויש בהן רק מן
המתוק המוקצף הזה, "השקרים הלבנים של מתילדה" ושמען יצא
למרחוק. מי שטעם מן העוגיות של מתילדה הוקהה כאבו ונחלשה
מצוקתו ונמסה עצבותו ונמוג הלחץ בחזה והחנק בגרון ומפלס המתח
ירד ומדד התקווה עלה. וככל שגדלה מתיקותן כך גדל טעמן וכך גברה
הדרישה להן, עד שלא ניתן היה יותר להסתפק בשקרים לבנים תוצרת
בית לשימוש אישי בלבד, ומתילדה שכרה ארבעה מטרים רבועים מקורים
במרכז המסחרי ליד ביתה, הכניסה לתוכם שני תנורים ענקיים והפכה
את המקום למרכז אפייה, לידו העמידה דוכן מכירה ופעמים בשבוע,
בימי שלישי ושישי, הייתה מעבירה אותו למדרחוב בנחלת בנימין, שם
היו עטים עליה המונים.
כך נתקיימו הדברים בשגרה עד שיום אחד הגיעו פקחים בכחול לדוכן
של מתילדה ושאלו אם יש לה רשיון לפתיחת עסק וחקרו אם היא בכלל
עוסק מורשה, וכשאמרה שלא דרשו ממנה בתוקף לפרק את הכל וללכת
הביתה מיד ואת הסחורה החרימו.
מתילדה חזרה לביתה עם סלים ריקים והוצפה געגועים לסבא שלה
ולמקטרת שלו, אותה היה מפטם כרצונו ומפיח ממנה עשן מלא תקווה.
"לא חייבים לאפות אותם", שמעה את סבא אומר, "הם קלים לעיכול
בכל דרך. אני עצמי בלעתי אותם בלי מים כל השנים". ואז שמעה
עצמה עונה: "ושלי היו כל כך גדולים תמיד, שלא יכלו להיכנס לפה
שלי בלי שפוררתי אותם קודם לחתיכות קטנות", וסבא אמר: "אני
יודע. ובייחוד אז", ומתילדה אמרה: " וגם אז ואז ואז". וסבא
אמר: "אבל התגברת על זה יפה, מתילדה", והיא אמרה "נכון", ולא
גילתה לו שעדין קשה.
כשגמרה מתילדה לשמוע את סבא שלה וכשגמרה לינוק שוב מן האהבה
המיוחדת ביניהם, ידעה  שאסור לה לוותר ואסור לה להפסיק, רק
הבינה, כמו שסבא אמר, שיש יותר מדרך אחת.
את העוגיות המיוחדות שלה הפסיקה לייצר, כי הצורך ברשיון הוציא
את כל הספונטניות וגרם רק לעגמת נפש מיותרת. לשימוש עצמי חזרה
לשיטה הישנה והחלה להשתמש שוב בקופסא שנתן לה סבא, ולאחרים
השאילה את הקופסא שלה כשהיו במצבים קשים. עם זאת היה החסך
בעוגיות ניכר והשפעתו קשה, אך כך נתקיימו עכשיו הדברים בשגרה
עד ליום השנה למותו של סבא, שבמשך כל הלילה שלפניו, עמדה
מתילדה ואימצה כוחותיה וטרחה שוב ויגעה והכינה ומלאה בזו אחר
זו תבניות תבניות בעוגיות השקרים הלבנים שלה. וכשכבר היה אפשר
פוררה אותן לפירורים קטנים ואת הפירורים הכניסה למכלים ואת
המכלים העלתה למטוס ריסוס אותו שכרה מבעוד יום, תחבה אותם לתאי
הריסוס כנדרש ואמרה לטייס "מוכנה". המטוס זינק לאוויר ולאחר
דקות, בדיוק מעל לבית הישן של סבא, מעל לעץ האורן ששתל במו
ידיו, לחשה מתילדה "תודה, סבא, וזה לכבודך", ולחצה על הכפתורים
שהפעילו את המכונות שהחלו להפיץ ולפזר את החומר על גגות העיר.
במשך שעות ריחפו להם בקלות השקרים הלבנים האוהבים של מתילדה
באוויר, ריחפו וריחפו ואחר נשרו ארצה אט אט כמו היו פתיתי שלג
רכים עד שעם בוקר רופדה כל העיר בלבן ורופדו כאביה של מתילדה
גם.