בית קפה מסוגנן בקווים נקיים של אדום ולבן. והיא יושבת שם מול
כוס קפה ריקה וצלחת עם פירורים. מעשנת סיגריה במקום שמותר.
מסתכלת על האנשים שסביבה, מנסה להעביר את הזמן.
היא חושבת אם ללכת לסרט של שבע. היא מבולבלת. יושבת וכותבת בעט
כתומה על מישהי אחרת, כי אין לה מה לכתוב על עצמה. היא חושבת
שהיא מלאה למרות שאין לה תוכן. כמו תקועה בתחנת רכבת, בה חוצות
כל כמה דקות רכבות, אך היא לא עולה על אף אחת מהן כי היא לא
יודעת לאן היא רוצה להגיע. היא מתלבטת.
וזה עצוב.
אם רק היה מישהו או משהו שיסמן את הנתיב הנכון בשבילה ללכת.
והשעה רק חמש וחצי וכבר חושך. גשם יורד בחוץ. כמו שהיא אוהבת.
גם הוא מתלבט אם להרטיב חזק את כל האנשים או רק לטפטף בשקט.
היא היתה רוצה לחזור קצת בזמן אחורה. היא לא יודעת מה תעשה.
היא אף פעם לא ידעה. מיהרה מדי בשביל בחורה שלא ממהרת. מיהרה
כי כך חשבה שצריך.  
לא יודעת מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה. והיא כבר גדולה.
וזה עצוב.
היא מקסימה,היא יודעת. אבל עם קסם כזה לא הולכים למכולת.
17:35. הזמן בכוונה לא עובר.
היא היתה רוצה להיות יוני ג'ירף כמו בשיר של יהונתן גפן.
להסתכל על הצרות שלה כאילו היו נקודות שחורות, אבל היא רק
1.60, והצרות שלה נראות לה כמו כתמי ענק שחורים, כאלה שאף חיוך
מקסים שלה לא יסתיר. ומי ירצה אחת כמוה עם כתמים כאלה גדולים.
וזה עצוב.
אם רק היה לה לאן לברוח...17:40.
עוד מעט היא תקום עם התיק הקטן והמעיל הרטוב מהגשם. תציץ במראה
בשירותים, תמרח אודם ותצא שוב למכור את עצמה. תענה לעוד סדרה
של שאלות מרגיזות בחיוך מאולץ, כי ככה אמרו שצריך.
וזה עצוב... כל כך עצוב.