חיוכים שטים בגיגית של מים עם סבון
והגיגית העגולה הלא היא ראש.
הברירה היחידה היא לעצום את העיניים,
להסתכל סביב, לבחון את הנעשה בעיניים עצומות.
פתיתי הסבון נמסים, לאט , לאט ,לאט
גורמים למים להפוך מעורפלים.
סגול, ירוק, כחול, צבעים נעימים כאלו,
צבעים שגורמים לי לחייך.
רעד חולף במים, וגורם לחוויות לצוף ,
בועות סבון שקופות, יותר מידי עדינות,
כמו הזכרונות שקופצים לביקור ומתפוצצים יותר מידי מהר.
רגע, לא הספקתי לחבק אותם.
בסוף הרי נשאר רק הסבון, כי הנפש מתאדה .
מחשבות כואבות יותר, כואבות פחות , נעימות , מאושרות
הכל בתוך גיגית של מים וסבון.