תבוא אלי כמו נסיך. תאהב אותי, ותהרוג אותי לאט.
תקח ממני הכל, ואני אוכל להודות לך.
בשקט.
בשקט הרועש הזה.
עם כל הדמעות שלא זלגו
מהעיניים שלי.
בלי כל הקרבה האלקטרונית,
הטלפונית הזו.
בשקט תלך, אני אומרת לעצמי.
בשקט אוכל לוותר עליך,
כי לא ידעת אותי.

     

מיד אני חוזרת לבקש ניחומים
מהאחד שלא רצה בי.
למה תמיד לבקש ולרצות
את האחד שלא רצה בי.
וזה שרוצה, פוחד,
ואני שרוצה, בורחת,
אילו אני הייתי העולם
העולם היה כל כך הרבה יותר פשוט.

אילו שלטתי לי לבדי על העולם,
על אלה שבעד ועל אלה שנגד,
את המילים הנכונות הייתי שמה בפיהם,
את התנועות הנכונות בגופם,
והם היו מתאזנים להם בשקט
שלו.
לא כמו השקט הרועש הזה.