התעוררתי באמצע הלילה וגיליתי שאיבדתי את שפיות דעתי.  חיפשתיה
במעמקיה המסתוריים ביותר של נפשי, חיפשתיה מתחת לסדינים
ובסדקים שבצידי המיטה, חיפשתיה בין חורבותיו העתיקות ביותר של
מוחי, חיפשתיה באבק שבאוויר ובריקנות שבחושך, חיפשתיה
בבדידותי, חיפשתיה בעברי וחיפשתיה בעתידי, אך לשווא חיפשתיה כי
לא עלה בידי למצאה וגם אילו המשכתי לחפשה עד אחרית הימים לא
היה עולה בידי למצאה באותה העת.  קירות החדר הלבנים והריקים,
ששחורים היו בחושכם, לא נתנו לי למצוא נקודת אחיזה לשפיותי.
לא ידעתי מה השעה וגם לא היה בנמצא שעון שיורה לי עליה.  אך את
תקתוקיו הנצחיים של אותו שעון, שלא היה בנמצא, לא פסקתי
מלשמוע, כי נמצא היה הוא בתוך מוחי.  תיק-תק, תיק-תק.  תקתוקיו
לא פסקו וגם לא הובילו למקום כלשהו. ולמרות שבאמת ובתמים לא
היה לי צל של מושג לגבי השעה שהייתה באותה עת, ידעתי מהי. אותה
שעה נצחית ומסתורית היא, ממש כתקתוקיו של אותו שעון נעלם,
ובנצחיותה המסתורית נארג יום האתמול אל יום המחר.  שעת אמצע
הלילה.  שעה שלעולם לא תעבור באותו חדר סגור בו הייתי שקוע על
מיטתי ללא כל מוצא ממנה וממנו אל עבר שפיותי שייתכן שהמתינה לי
בחוץ וגם ייתכן שלא אמצאה עוד והסיכויים גדולים וכמעט וודאיים
ששתי ייתכנויות אלו החלטיות כמו אותה וודאות ששעת אמצע לילה זו
בה אני לכוד לעולם תעמוד בחדרי ולא אזכה עוד לראות את קרני
השמש מבצבצות מבעד לחלוני ולא אזכה עוד לראות את ניצני השפיות
מבצבצים מבעד לשיגעוני ולא אזכה עוד לישון ולא אזכה עוד לקום.
מדליק סיגריה בניסיון נואש לחשוב, בניסיון אבוד להכניס מעט אור
בחדרי האפל שעמד תקוע בשעת אמצע הלילה זו לעולמי עולמים.
ומחשבותיי, כולן התרכזו אל אותה נקודה שחורה בה התעוררתי באמצע
הלילה ולא מצאתי עוד את שפיות דעתי ממש ככל אותם אפיקים קטנים
ובודדים שנשפכים אל הנחלים הבינוניים ואלה בתורם נשפכים אל
הנהרות האימתניים והסוערים וכל אלה יחד נשפכים בסוף אל הים, אל
הים הגדול של אי-שפיות הדעת ובתוכו איים של שיגעון המחשבה
ויבשות של טירוף הנפש.  ומכיוון שכיוון זרימתן של מחשבותיי היה
כה ברור ומוחלט, ידעתי בוודאות גמורה שנידון אני לגיהנום עד
אין קץ בחדר אפל זה של שיגעוני בו עומדת ותעמוד עד סוף הימים
שעת אמצע הלילה בה אני מצוי.  וכך עברו להן השניות, הדקות
והשעות וחלפו גם הימים, השבועות והחודשים ולא ישנתי ולא עצמתי
עין ולא פסקתי מלחשוב את אותן מחשבות אובדן שפיותי שייסרו את
נפשי הנדאבת והולכת ככל שנקף הזמן שעמד מלכת בשעת אמצע הלילה
זו.  ובייסוריי ובבדידותי, במחשבותיי ובטירופי, ידעתי.  ידעתי
ידיעה ברורה ומוחלטת, ידיעה שעמדה במבחן הזמן, ידיעה שאין אדם
בעולם או מחשבה ביקום היכולים להפריח אותה, ידיעה קיומית,
אבסולוטית ואובייקטיבית, ידיעה של שעת אמצע הלילה. ידעתי שלא
עוד אתעורר ולא עוד אישן.  ידעתי כי זהו האלמוות, אלמותיותו של
השטן.