את מכירה בחור חדש, הוא פונה אליך בעודך מבלה עם חברה בפאב,
אומר לך משפט מפוצץ כמו :"את הבחורה הכי יפה פה, את יודעת?
ואני לא מסוגל להסיר את המבט שלי ממך!" את מסמיקה מאושר, מסיטה
מייד את המחשבה שהוא נראה לך קצת ח"ס (חנון סלעים) ומשיבה
לחיוב לבקשתו לקבל את מספר הטלפון שלך.

תוך כמה שבועות אתם זוג לכל דבר, הבחור מתגלה כהפך הטוטאלי
מהרושם הראשוני שקבלת עליו - מח"ס גמור הוא הופך את עורו
לאופנוען, מומחה לאומנויות לחימה והרפתקן לא קטן. הוא מרעיף
עליך מחמאות בקצב טורבו, את בעננים. תוך חודשיים הוא מעתיק את
מגוריו אליך לדירה (בטוענה שבדיוק נגמר לו החוזה). את חוששת
שאולי זה מוקדם מידי אבל מחליטה לתת טרנס לצ'אנס. אין ספק שהוא
עושה לך את זה בטירוף, אין מה לומר, הוא מבצע את עבודתו נאמנה.
מילים כמו:"לנצח" ו"לעולם" הם מנת חלקך היומיומית. החיים
יפים.

יפים עד לרגע בו את  מתחילה להבחין במתרחש מסביבו.

החברים שלו -  במילה אחת - זוועה. כל אחד יותר ברברי מהשני, הם
אוהבים לשבת, לדבר שטויות והרבה, לנבל את הפה ולהיות גסי רוח,
לפצח גרעינים ולזרוק את הקליפות על הרצפה של הסלון שלך. הם
מעולים בלתת לעצמם מחמאות, ופתאום את שמה לב שגם הוא שחצן לא
קטן, אבל הוא אוהב אותך כמו שאף פעם לא אהבו. את מתעלמת. החבר
הנשוי שלו כבר בגד באשתו פעם או פעמיים. חבר אחר שלו מפלרטט עם
כל הבא ליד. השלישי העליב פעם את חברה שלך וזו החליטה להעביר
את החברות שלכן למחוז רחוק הרחק ממך. "לא נורא" את ממלמלת
לעצמך, "ממילא לא היינו חברות מעולות". את משתדלת להתרכז
בדברים החיוביים - בא-ה-ב-ה.

המפגש עם ההורים שלך - כשההורים שלך סופ-סוף מכירים אותו, "מה
לעשות, הם מתגוררים ביבשת אחרת" את שמה לב לעובדה שהם לא ממש
יוצאים מגדרם מהתלהבות. את מנחשת שזה רק עניין של זמן, הם
צריכים להתרגל האחד לשני/ה. למרות הכל אימא שלך מצאה משהו אחד
טוב להגיד עליו: "הוא בחור יפה". גם זה משהו, את מתנחמת בזה.

המפגש עם ההורים שלו - אבא שלו הוא הקול הצף בבית, לא מריח לא
מסריח. כשזה מגיע לאימא שלו לעומת זאת מתברר שהתפוח לא נפל
רחוק מהעץ. היא פעילה באחת מאגודות "תנו לחיות לחיות" - דבר
חיובי כשלעצמו, שמחפשת ללא לאות אנשים לתת להם חיות עזובות, גם
אם הם לא עטים על ההצעה. לכם היא מציעה לאמץ כלב, את מסבירה לה
שזה לא כל כך מסתדר: "שנינו עובדים כל היום". היא בתמורה עונה:
"אז מה אם אתם אף פעם לא בבית, לכלב זה עדיף מחיים אומללים
ברחוב" למרות תחנונייך הרבים בפניה ובפניו, יום בהיר אחד את
מוצאת את עצמך אימא במשרה מלאה של דוברמן קטן וחביב - "דובי"
- מאד מקורי - אפילו את השם לא נתנו לך לבחור. ובכל זאת הגור
כל כך חמוד. נו שיהיה. את שוב מוותרת.

בשלב מאוחר יחסית את עושה אחד ועוד אחד ומבינה שאולי החבר שלך
בכבודו ובעצמו הוא לא טלית שכולה תכלת ומשפטים כמו "לא ייתכן
שמטיל של זהב מכוסה בערמה של חרא" ו-"הראה לי את חבריך ואומר
לך מי אתה" נשמעים הגיוניים מתמיד. איכשהו הימים עוברים בשקט
יחסי, את לומדת לחיות עם המצב אליו נקלעת, האהבה מעוורת ולמרות
שפעם כמעט קראת לו שטן במקום שמו האמיתי - ניצן, את ממשיכה את
הרצף, אלוהים יודע למה, את לא. אולי את מזוכיסטית, אולי את
מחכה שמישהו יעיר אותך מהתרדמה אליה נכנסת. אולי תקראי את זה
ותביני. אולי...