אני קמה ופותחת את העיינים, רואה שהשעה רק 10, ומתלבטת אם כדאי
לי לקום, או להתהפך לצד השני.
קמתי, מקווה שהיום הזה יהיה יותר טוב מזה שקדם לו.
אחרי זמן מה אני מוצאת את עצמי יושבת בפארק, סתם יושבת וחושבת
מה עובר לאנשים שעוברים מולי בראש...אני מחליטה שכבר מספיק
מאוחר ונראה לי שאני יקום מפה ויתחיל ללכת, השאלה היא לאן.
אני מתחילה לרוץ והרוח מעיפה את השער שלי לכל כיוון.
אני מרגישה שאני לא לבד, ופתאום אני קולטת שמישהו רץ איתי
בייחד, וכאילו מתואם איתי באותם תנועות, ואותו קצב, אותן
נשימות.
טוב אם בא לו שירוץ איתי, כל עוד הוא לא מנסה לעשות משהו, לא
ממש אכפת לי.
בשלב מסויים אני יותר לא יכולה להמשיך באותו קצב כמו קודם,
ואני עוצרת, והוא גם נעצר איתי.
מענין מה הוא רוצה ממני?
כל מיני דברים די מלוכלכים עוברים לי בראש.
הוא די חמוד אם חושבים על זה.
הוא סתם עומד ומתבונן בי, כאילו אין לו משהו יותר טוב לעשות,
מאשר לעמוד ולנעוץ עינים במישהי עם שער פרוע, ולחיים סמוקות.
"היי אני אלון" הגיע הזמן שהוא יתחיל לדבר!"ואת ענת, נכון?".
מה הולך פה?
מאיפה הוא יודע מי אני?
"את בטח רוצה לדעת איך אני יודע מי את?" הוא לא ממש מחכה
לתשובה ואומר"אני רואה אותך כבר כמה ימים יושבת באותו מקום
בפארק, כמה שעות בכל יום, ופשוט בוהה קדימה, וממש סקרן אותי
לדעת מה יש לך לחפש שם כל כך הרבה שעות.אני עונה לו:"אבל איך
אתה יודע איך קוראים לי?"נראה מה יש לו להגיד על זה!"אה, זה
כתוב לך על התיק..."איזה טיפשה אני לפעמים יכולה להיות!!!איך
לא חשבתי על זה?"אז אלון, מה בעצם אתה רוצה ממני?".
אני חוזרת שוב לחשוב על הדברים שעברו לי קודם בראש...מענין
אותי לדעת איך אמא שלי הייתה מגיבה אם היא הייתה יודעת על מה
שאני חושבת. עוד משהו שאני לא ידע אך פעם."רציתי לדעת מה את
עושה שם כל כך הרבה זמן...מחכה למישהו?"עכשו הוא מתחיל עם
השאלות?!!"האמת שאני סתם יושבת שם, אוהבת לראות את האנשים
עוברים מולי""אז בא לך אולי לבוא איתי לשבת על קפה, את פשוט כל
כך יפה, ואת נראית לי מאוד מיוחדת, מישהי ששווה להכיר".
"בא לך אולי במקום זה לנשק אותי?"מאיפה בא לי כל האומץ הזה
פתאום?
בדרך כלל אני לא מעזה אפילו להתחיל עם בנים, אבל זה פשוט הדבר
שאני הכי רוצה לעשות ברגע זה.
אנחנו מתנשקים, זה פשוט סוחף, הייתי רוצה שזה ימשך לעולם, אותה
הרגשה קסומה, להרגיש פתאום בטוחה, לא נרדפת.
אני מרגישה כאילו אני עפה, לא עומדת באמצע הרחוב, ומתנשקת עם
מישהו שפגשתי רק לפני איזה 10 דקות, וזה טוב, וזה הדבר הכי
נכון שיש בעולם הזה, לעשות כרגע, או בכלל.
לא ראיתי ניצוצות, לא ברקים, לא הרגשתי פרפרים בבטן, אבל זאת
הייתה האהבה הראשונה שלי, ועוד אהבה ממבט ראשון.
אולי לא בדיוק איך שמתארים בספרים ובשירים, אבל בהחלט למה
שכולם מתכוונים.
ויותר לא ראיתי אותו.
זה לא כאילו שהוא לא רצה, ואולי גם אני רציתי, אבל בגלל הרגש
החזק שלי אליו, פשוט לא יכולתי להיות איתו.
אני בן אדם דיי מוזר, לאור העובדה שיש אנשים שיצאתי איתם כמה
חודשים, ולא הרגשתי אליהם כמעט כלום, חוץ מחיבה גדולה, ומשיכה
גופנית, ואותם ראיתי כל כך הרבה פעמים...
הוא שלך לי מכתבים, והתקשר אלי, אבל אני החלטתי כבר, וזה לא
עזר לו, ולא עזר לחלק ממני שרצה יותר מכל דבר אחר לראות אותו.
ובדיוק בגלל הסיבה שאהבתי אותו, פשוט לא יכולתי להיות איתו.
מוזר, לא?