מוקדש לאלעד נור, שנתן לי סיפור כל-כך יפה עד שלא יכולתי
לשמור אותו לעצמי

בסטיאן ודייויד ישבו זה לצד זה בשיעור אנגלית, שהיה משמים
ומשעמם כרגיל.
מה כבר אפשר לעשות? הם שחקו "צוללות" ו"איקס-מיקס-דריקס" כבר
אלף פעם, והריצו את כל הבדיחות שאפשר על המפה שהמורה לאנגלית
לובשת, והשיעור עדיין לא נגמר.
"אולי תכתוב עלי סיפור?" הציע בסטיאן לדייויד
"לכתוב סיפור?"
"כן, כן! אתה כל הזמן כותב סיפורים, תכתוב אחד עלי" בסטיאן
התלהב מהרעיון של עצמו
"טוב". זה לא שהיה לדייויד רעיון טוב יותר להעביר את הזמן.
הוא חידד את העיפרון, תלש דף נקי מהמחברת והרהר: "מה אכתוב על
בסטיאן?

אולי יהיה בסטיאן שודד ים?

"שודד הים הנורא בסטיאן האכזר הרים את המשקפת לעינו האחת.
בכיוון מזרח-דרום-מזרח נראתה ספינת טיולים עשירה. בגרון ניחר
מהתרגשות ובקללות הנאותות הורה בסטיאן לאנשי צוותו לרדוף אחר
הקורבן המיועד..."

לא, זה לא הולך.

אולי יהיה בסטיאן -  אביר מימי הביניים?

"לורד בסטיאן דה וינסנט רכב על סוסו השחור אל עבר זירת
התחרויות לפגוש באויבו המושבע - האביר הלבן. היום תהיה זו
תחרות לחיים ולמוות על ליבה של הגבירה הנאווה בעולם - הלא היא
וינונה, ביתו הצעירה של דוכס ההרים..."

לא, לא. גם זה לא מתאים.

אולי סתם סיפור, על מה שקורה באמת?
הוא חידד את העפרון, חשב לרגע והחל לכתוב. הסיפור זרם בחופשיות
דרך העיפרון אל הדף, כמו כותב את עצמו, ללא מאמץ. כמו שקורה
כאשר כותבים סיפור טוב. והוא היה טוב, כמו שיכול להיות רק
סיפור על מה שקורה באמת.

כשסיים דייויד את הסיפור הוא העביר אותו לבסטיאן. בסטיאן החל
לקרוא, חייך כשנתקל בשמו לראשונה, צחק בקטעים המשעשעים,
וכשהגיע לסוף, הרים לפתע את ראשו והביט בדייויד בהבעה פגועה:
"אבל למה?"
"מה למה?"
"למה הוא מת בסוף?"
"כל הגיבורים של הסיפורים שלי מתים בסוף"
"לא! לא רוצה! תשנה..." דם פרץ מפיו ומאפו של בסטיאן, והוא
התמוטט על השולחן