כשנכבה האור
אני נופלת על עצמי
סוף סוף מתפרקת
לא מעמידה פנים

אני יכולה להרגע
אני לבד עם עצמי
וכל הקשיחות שהייתה לי
נופלת כמו בנין של קלפים

אני יכולה להעמיד פנים
שזה לא כואב לי
זה שהוא עזב זה שהוא עזב
אבל כשאני לבד
אני כבר לא מחזיקה
ואני בוכה כמו ילדה קטנה

וכל החברות יכולות להגיד
שזה לא נורא שזה לא נורא
וכל האנשים יכולים לנחם
אבל אני יודעת כמה זה באמת כואב

ואיך שאני מתה למבט קטן
לחיוך של הבנה
ואולי לקריצה שתבהיר
שהכל רק משחק
ואז אני אוכל
להתרפק עליו
ולספר לו על הכאב
אבל אני יודעת שבסוף
הבנאדם היחיד
שאיתו אני יכולה לדבר
זאת אני...