[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עינת יחט
/
אסוציאציה חופשית

יושבת מול המסך ומתקתקת
מיליון תמונות חולפות לי בראש, מיליון מילים, הבעות פנים
ומחוות גופניות. אפילו הרגשות פנימיות.
הכל בערבוביה גדולה, לרגע אני מתמקדת בפרט אחד, בסצינה אחת.
שום סיפור.
שום עלילה.
שום מבנה.
רק מיליון רגעים, שבכולם אני משתתפת אבל באף אחד מהם אין לי
חלק.
יושבת ומתקתקת.
הוא אוהב אותה. הוא לא אוהב אותי. אני זאת היא. היא את לא אני.
אני לא שם. הוא אוהב אותה.
מה האובססיה הזאת עם אהבה.
אולי אני אכתוב על סקס.
סקס זה קל וטוב.
פנימה והחוצה. החוצה ופנימה. חזה ויריכיים. גם שוקיים משום מה.
צוואר ותנוכי אוזניים. כל האיזורים הארוגניים, כולל כמובן,
העיקריים. אין ואאוט, מונוטוני וחזק, אבל עדינות. שירה.
אומנות. כשזה טוב זה לא כמו רוק. לא כמו פופ. בטח לא אלקטרוני.
כמו אופרה. כמו זמרת גדולה ושמנה עם כובע עם קרניים. כמו
הויקינגים. זה לא נגמר עד שהיא שרה.
מנסרת בראשי בסופרנו קטלני.
סופרנו.
אני לא אוהבת את התוכנית הזאת. גנגסטרים לא מדברים אליי. בעיקר
לא מזדקנים ומקריחים, בעלי עודף משקל, ובעיות שונות ומשונות.
אנשים שהורגים.
להרוג זה אסור. זה לא בסדר. אפילו כשאתה ממש ממש כועס.
גם להיות ממש ממש כועס זה אסור.
ככה כתוב בברית החדשה - זה אפילו אחד משבעת החטאים הקטלניים
האלו. בראד פיט איבד את ראשה של אישתו בגלל זה. או שזה היה
ההיפך - כנראה שזה לא משנה כי ככה זה היה בסרט, וכולם מתו בסוף
ורק הבן זונה נפל מת אחרי יריה אחת בראש. אחרי זה מישהו צעק
"קאט" וכולם יצאו להפסקת צהריים.
הם אפילו אכלו שם, כי אין בנות בסרט.
אולי הם אכלו גוייאבות.
אני אף פעםלא אכלתי גויאבות. בעצם לא אכלתי בחיים שלי הרבה
מאוד דברים, ועכשיו בכלל הבחירות שלי הצטמצמו מאז שהחלטתי שאני
צימחונית.
תמיד ידעתי, אבל מתישהוא זה בא. ולאכול תרנגולות זה כמו לאכול
בני אדם, ובני אדם הם מגעילים, אי אפשר לאכול אותם. כמו לאכול
חרא, כמו זבובים. אני לא זבוב! בואו נשריץ קצת, זה יהיה כיף.
בואו נתקתק הרבה,  זה נותן מין תחושה כזאת של סיפוק, של עשייה
כלשהיא, כי כמה שאתה מתקתק יותר ככה המסך מתמלא ביותר ויותר
סימנים שחורים כאלה.
מיליון אותיות, מיליון מילים, אפס משמעות.
זה לא סיפור.
זאת לא מטאפורה.
אני אוהבת מטאפורות. הן אכזרית שכאלה. אני שונאת מטאפורות. הן
אכזריות שכאלה. למה לעזאזל אתה מתכוון?!
פשוט תגיד לי, למען השם, אני לא מבינה רמזים!!! כל זה מאוד חדש
לי, אתה מבין, זה שהלכתי הלילה על מראה הגות' צ'יק לא אומר שיש
לי ניסיון כלשהוא! אחרי זה חלמתי שאני אומרת לבן סטילר שמי
שאמור להבין - מבין.
אני מאוד חכמה בחלומות שלי, בגלל זה אני פוגשת שם כל כך הרבה
סלבריטיז.
אפילו פגשתי באותו החלום אתת דבי ואת מרילין מד דוג מהישרדות
2.
הלילה פגשתי את קטי סגל, זאת שמשחקת את פגי מנשואים פלוס. היא
הייתה עצובה כי היא חיה לבד עם הבת שלה בדירה שהייתה בערך
בגודל של חנות, והייתה מקושטת רק בציורים של הילדה. חשבתי
לעצמי שהיא בטח חושבת שאני מאוד עשירה, בגלל הכותונת שלבשתי
אז. מוזר שבכלל לבשתי פיג'מה. אחר כך היא בכתה אז אני חיבקתי
אותה ואמרתי לה שיהיה בסדר. אחר כך הלכתי לים.
הקטע הוא של שירותים ציבוריים. אני רצה לאחרונים בשורה ונכנסת
בדלת הראשית של שירותים ציבוריים אחרים. רצה רצה רצה, בורחת.
זה המדריכים רוצים לאכול אותנו. את השאר כבר איבדתי. נשמות
אומללות.
זה בטח באשמתי. תמיד כולם רוצים לאכול אותי. כל הכלבים, כל
החתולים, כל האנשים.
אז אני הולכת לאינטרנט ומסתכלת בתמונות של התוכניות שאני הכי
אוהבת.
רק שמה אוהבים אותי. רק שמה מבינים אותי. האנשים בטלוויזיה
תמיד כל כך נחמדים. אני אוהבת אותם. הם טובים פי אלף מכל
החברים שלי, וגם החיים שלהם הרבה יותר מעניינים. אפילו
האובססיות שלהם יותר מעניינות. וכשהם ממשיכים להישתרך אחרי
מישהו שלא סובל אותם, שמה לפחות עושים את זה מצחיק.
כאן זה לא מצחיק. זה די פאתטי למען האמת. ויש לה את כל הזכות
לצאת איתו, לא משנה מה, והעובדה הוא שהוא באמת שונא אותה. כמו
כולם. הם תמיד מדברים על זה כשהיא לא שם.
אבל זה אשמתה כי היא זונה מטומטמת.
היא חושבת שזה נורא כיף להיות זונה מטומטמת, ואני לא, אבל אני
לא יכולה לשלוט במה שהיא עושה ובמה שהיא חושבת, אז ביינתיים,
ככל הנראה, היא נשארת זונה מטומטמת.
מישהו בראש שלי אומר "יום אחד גם את תהיי זונה מטומטמת, ואז
תביני"
אני עונה לו "פפפפפפפפפפפ" ומסתפקת בזה.
יש דברים שהם פשוט מטומטמים מדי. אני מתחילה לשים לב שזה יכול
להיות קצת מבלבל לכתוב מטומטמת כל הזמן, אבל נראה לי שזאת הפעם
האחרונה. הנה, זהו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-ילדה ילדה, את
יודעת מה השעה?

-אני לא ילדה,
אני פרי הדר.

שמואל
איציקוביץ' מספר
בדיחות קרש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/2/02 14:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עינת יחט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה