ביקרתי אתמול את השמש. היה לא קל. היא סיפרה לי שקשה לה, שהיא
כבר לא משפיעה כמו פעם. אמרתי לה שזה לא נכון ושלמטה נורא נורא
חם. היא עשתה לי פרצוף מסכן, עם עיניים עצובות. שמש עצובה זה
דבר שקשה לראות. שאלתי אותה למה היא חושבת שהיא כבר לא משפיעה.
היא אמרה לי שהאנשים התרגלו אליה. למדו להתעלם ממנה. לא להגיד
לה שלום כשהם יוצאים מהבית הממוזג שלהם, לעוד יום חסר חשיבות
במשרד. אני, אמרה לי השמש, עושה להם את היום, והם, יבבה השמש,
זורקים עליי זין. כאילו הייתי עוד איזה מזכירה מטומטמת, שהם
חולפים על פניה עם העיתון ביד והפוזה המלוקקת בפנים. הקשבתי לה
בסבלנות. זה לא היה קל. לא קל לראות שמש עצובה, שכבר לא משפיעה
בכלל. הצעתי לה לעשות הסבה מקצועית, להנחות איזה טוק-שואו
בערוץ הילדים. אם אמנון לוי יכול, אז היא בטח תצליח. היא אמרה
שהיא תברר, ושזה יכול להיות קאמבק טוב. שהיא תראה לכולם מה זה
להתעלם ממנה כשהיא עוברת ברחוב. היא חייכה קצת, אבל אז היא
התחילה לדבר על הימים בהם היא עוד הייתה סמל. בשלב הזה החלטתי
ללכת, אין דבר גרוע יותר מנקבה שמזיינת את השכל.