"תהרוג אותו" כהן אמר לי תוך כדי הוצאת מסטיק "עלמה" מהכיס של
החולצה.
הסתכלתי למטה על הזבל הזה ששכב על הרצפה בסמטה, מדמם כמו ברז
פתוח במדינה בלי בעיות מים, מהאף, מהשפתיים, מהחתכים בידיים
שעשיתי לו לפני שלוש דקות בדיוק עם הסכין שקיבלתי מסבתא
לבר-מצווה. הוא הסתכל עלי בחזרה במבט מסכן וניסה לנגב את הדם
מהאף עם הכנף של המעיל שלו, כהן צחק וירק עליו את המסטיק.
"שמע" הוא אמר לי בסחבקיות, "אם לא בא לך להמשיך להתלכלך, זה
בסדר, לא אכפת לי להרוג אותו אני". "לא" אמרתי בתוספת למבט
כועס, למרות שבאמת לא ממש התחשק לי הפעם, חסר לי שכהן יחשוב
שאני מתרכך.
"מה אתה עושה אחר-כך?" כהן שאל אותי בדרך החוצה מהסמטה, "לצערי
נוסע צפונה עם סיוון לארוחת ערב עם ההורים שלה", הוא חייך חיוך
מזדה והצביע על הקיוסק בפינת הרחוב, וכאילו כל מילה מיותרת הוא
סימן עם האצבעות "סיגריות".
נכנסנו לקיוסק, כהן פנה למוכר ואני קלטתי דוכן קטן עם אקדחים,
היה שם קולט 22 ממ' ישן, הרמתי אותו, שחררתי נצרה, דרכתי,
כיוונתי אל המקרר של הקולה ולחצתי על ההדק, בום !! פוצצתי
בקבוק קולה ושתי פחיות דיאט ספרייט, כהן הזיז אלי את הראש אבל
המוכר ממש נבהל אבל נרגע כשראה שאף-אחד לא ירה עליו או על
הלקוחות שלו.
"כמה זה עולה?" שאלתי קצת בחוסר נעימות, "עשרים וחמישה שקלים
ועוד חמישה לכל מחסנית", "טוב", אמרתי, "תעטוף לי בבקשה יחד עם
שתי מחסניות".
כהן קרץ לי, "להורים?" הנהנתי בעצב, חייבים לבוא עם משהו.
המוכר עטף לי את זה יפה-יפה וחייך אלי, משהו שנראה קצת מוזר,
בהתחשב בפדיחה עם הקולה. נתתי לו חמישים שקל, "גם על הקולה
והפחיות, שמור ת'עודף".
כשיצאנו מהקיוסק עמדו בצד השני של הכביש שני ילדים בני 12
בערך, ששיחקו במיומנות עם שכין פרפר ושרשת של אופניים, "הלוואי
עלינו כשרון כזה מגיל צעיר" כהן אמר בדיוק כשנפרדנו, פניתי
לדרכי והרגשתי כאילו משהו פה לא בסדר, לא נכון בדיוק, אולי
הייתי צריך לקנות להורים של סיוון רובה, אולי משהו אוטומטי,
יותר זוגי.
לא משנה, כבר קניתי. |