"אתה לא מבין" צרחתי עליו "אתה הבן אדם שהכי אהבתי בכל החיים
המזורגגים שלי ועכשיו אתה מכאיב לי כל כך שאני חושבת שאולי היה
עדיף אם לא הייתי פוגשת אותך אף פעם!" לרגע הפרצוף שלו היה
רציני. הוא ניסה להסתכל לי בעיניים אבל לא היה מסוגל. בכיתי כל
כך שזה לא היה חשוב.
ואז הוא התחיל לדבר בטון השקט שלו. הטון שברגע שהוא מתחיל איתו
אתה רוצה לצעוק, אבל אתה לא יכול כי הוא בעצם לא עשה לך כלום.
אני לא מכירה אף אחד אחר שיכול לגרום לבן אדם להרגיש כל כך רע
וכל כך אשם רק בטון של הדיבור שלו.
כל כך לא רציתי לשמוע ולדעת, אבל באותו הזמן גם כל כך רציתי.
ואז הוא אמר שיש לו דברים אחרים, דברים חשובים שהוא צריך
להתמודד איתם. שהוא צריך זמן. אמרתי לו שיקח את כל הזמן שבעולם
רק שיעשה שלא הייתי מכירה אותו ושלא היה כואב לי כל כך שאנחנו
כבר לא מדברים.

פעם כל כך אהבתי אותו. הוא היה החבר הכי טוב שלי. כל פעם
שראינו אחד את השניה היינו מתחבקים, חיבוק ארוך כזה וחם שאומר
המון. ולא היה אכפת לנו איפה זה היה ומי הסתכל. ואז, הייתי
צריכה להוכיח שאני יכולה בלעדיו. שיפסיקו לקשר בינינו כל הזמן.
אני ממש לא מצטערת שהפסקתי להיות דבוקה לו לתחת. כנראה שעשיתי
עוד כמה דברים טפשיים. כנראה שגם הוא.

"לפחות את יום ההולדת שלי יכולת לזכור!" צרחתי פתאום, והוא שוב
התחיל לדבר בקול השקט. אני התנתקתי וחזרתי למחשבות.

עכשיו אנחנו בקושי מדברים. עם הקטע של החיבוקים שהפסיק אני
יכולה לחיות. גם אם זה היה זה כבר לא היה אומר את אותו הדבר.
מה שמפריע לי זה שעכשיו המקסימום שאנחנו יכולים להגיע אליו זה
לסבול אחת את השני. הוא מדבר כל הזמן עם החבר הכי טוב שלי.
ונמאס לי כבר.

"אתה הבן אדם היחיד אולי שיכול לשנות את מצב הרוח שלי מקצה
לקצה רק בגלל משהו ששמעתי שאמרת. אני כל כך שונאת את זה."
"כן, תשתוק עכשיו. פשוט אל תגיד כלום. תבין שכבר נמאס לי מכל
השטויות שלך. פשוט לך לעזאזל. תמחק את עצמך ואת כל הזכרונות
שיש לי ממך עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי. פשוט תתאיד!"
הוא הסתכל עלי בעיניים החומות האלו שלו שרק עכשיו הבחנתי
בקיומן וניסה להרגיע אותי. אחר כך הוא חייך פתאום. חיוך
פסיכופטי כזה, כמו תמיד.
"אני לא מבינה איך אפשר גם לשנוא וגם לאהוב כל כך את אותו בן
אדם באותו זמן?"
הוא המשיך לחייך. רציתי לצעוק עליו שיפסיק אבל נחנקתי מהדמעות
של עצמי. או מהחוט של הדיבורית של הפלאפון שלו שמצאתי פתאום
כרוך סביב הצוואר שלי. ברקע שמעתי אותו לוחש "בעיה אחת
פחות..."

התעוררתי בתוך אור לבן ומסנוור.
'שוב שכחתי את התריס פתוח לגמרי והתעוררתי מהשמש' חשבתי לעצמי.
נגשתי למגירה הרביעית מהאמצע והוצאתי את מה שרציתי. ואז שמתי
אותו במכונת הכביסה ולחצתי על הכפתור של "סחיטה רגשית".

איזה מזל שגם רוחות יכולות להשתמש בבובות וודו.