"סליחה, אולי אתה אמור לקרות לי"?
הוא הרים גבה זוויתית מעל עין שבתאורת הלילה נראתה יותר שחורה
מבור זפת בצל.
"אתה מבין", המשיך הנער, "משהו אמור לקרות לי הלילה. אני יודע
את זה. אני מרגיש דברים כאלה והרגשתי שזה צריך לקרות לפני שאני
מגיע הביתה או לפני חצות והנה, אני גר כאן והשעה חמש דקות לפני
שתים-עשרה, וזה עוד לא קרה וחשבתי"...

הבחור בעל עיניי הבוץ הביט בנער הרזה בתהייה, אף שתהייה זו לא
העידה על התנשאות או ציניות. גם שטף דיבורו של הנער לא הבהיל
אותו במיוחד. הוא עדיין שמר על שתיקה, עדיין נעץ את עיניו האין
סופיות בנער הצעיר שמולו כחוקר את נימי נפשו דרך מבטו, לומד את
קצב ליבו מנשימותיו וסופג את האמת שברגשותיו מעיניו המבריקות.


הנער חש לפתע בכובד השתיקה. הצורך הזה למלא אותה שוב, מיד
במילים טיפס כמו חנק בגרונו עד שנכנע לו;
"אני לא התכוונתי לקפוץ עליך ככה", הוא אמר בהתנצלות.
לא. השתיקה עדיין הייתה שם.
"אני... פשוט, אינטואיציה... אתה יודע... אני גם טועה לפעמים,
כלומר הרבה פעמים, זאת אומרת"...
הוא פשוט לא דיבר. עמד נטוע במקומו מול הנער, לא מאוים או
מופרע מנוכחותו או מהתרגשותו. לא קר ולא סימפטי. סופג.

בגרונו של הנער נלחמו עכשיו קרב מר הצורך לדבר והצורך לשתוק.
הצורך לדבר חש מאוים מהשתיקה,  הוא חשש מחוסר היכולת שלו
להסביר את עצמו. בכל זאת, הוא שוב ניצח;
"אני מקווה שאני לא מפריע לך".
זה היה משפט טיפשי והנער חש בזאת מיד כשהגה אותו. ממקום גסיסתו
חייך הצורך לשתוק חיוך של שמחה לאיד.
"אתה לא".
קולו תאם למראהו, זר ומתנגן, נושא מבטא קל שבקלים.
במקום מרבצו, התאושש הצורך לשתוק חובש את עצמו לרפואה בשיתוק
זמני.
נדמה שמבטם ננעל: מבט ירוק בוהק ומרצד במבט עמוק, אפל, חסר
גיל.

"אתה רוצה שנשב"?
ידו של הבחור נעה בתנועה כמו לא אנושית והחוותה לעבר ספסל
שניצב בשדרה מעבר לכביש. היה נדמה לנער שאף רחש לא נשמע. אפילו
לא חיכוך בד החולצה בגוף.
הצורך לשתוק עבר טרנספורמציה לאלם. הוא הצליח רק להנהן
קטנות.
הבחור פנה והחל לעבור את הכביש אל השדרה. לנער נראה היה כי הוא
גולש באוויר מעל האספלט השחור וכלל אינו מניע את רגליו.
רגליו של הנער, לאומת זאת,  חשו כבדות כעופרת ונסחבו על הכביש
כמו מסרבות לעוזבו שוב בכל צעד מחדש. הזמן שלקח לו להגיע אל
הספסל נראה לו כנצח.
הבחור בעל העיניים השחורות כבר היה ישוב שם ונראה שכך היה משחר
הימים. כמו ציור שאם ייגזר ממנו יישאר תחתיו רקע לבן והתמונה
שוב לא תשלים עצמה.
הנער הגיע אל הספסל אך נשאר עומד. גופו נתקשה פתאום. כל שריריו
סרבו לסור לפקודותיו. הוא חש נטוש מוטורית.
הבחור הפנה אליו את עיניו ונעל את מבטם שנית. שוב זמן עבר ושוב
הוא חש נטול יחסיות לקורה. הבין פתאום שהתיישב. הוא מצמץ מתוך
התניה.

המילה הבודדה ערבלה את עצמה באוויר מפיו של הבחור ועד אוזנו של
הנער נושאת בתוכה את כל משמעויותיה, משמעויות שהיו חבויות
בציווי, במשקל הניגון, במהירות שנאמרה ובעומק הקול. כמו תמונה
רב ממדית שצוירה ביד אומן היא יצרה את הרושם המתבקש ביד יוצרה:
היא נתנה לגיטימציה;
"תסתכל".
אז, הוא הביט, מתיק את עיניו מן המבט הוא הצליח לראות עכשיו את
יתר הפנים: חיוורים מעט. שפתיים מצויירות בעדינות רק כמעט דקות
מדי, אבל בעצם לא. אף חד נוקב את האוויר מעליהן. מירבץ העיניים
היה שקוע רק מעט מתחת לזווית הגבות ומעל ללחיים הישרות
וגבוהות. היה לו מצח עז. לא גבוה אך רחב וישר והשיער החום
והארוך החל ממש בקצהו, גולש פזור הרחק מעבר לכתפיו במפלים
עשירים וקולחים. הסנטר היה כמעט מרובע אך השקע הקטן בו הזכיר
דווקא משהו נשי ועדין, מה שרק הוסיף לעדנת הצוואר הברבורי
הארוך והלבן שתחתיו.
הוא היה לבוש גופיה שחורה עם הדפס מוכר של חנות אופנתית ומכנס
ארוך שלא היה קשור כלל, עשוי בד סיבי בצבע ירוק חקי דהוי.
גם עכשיו, שהם היו ישובים זה מול זה, הנער הבחין שהבחור נמוך
ממנו לפחות בעשרה סנטימטרים. זה לא הפך אותו לפחות מרשים
בעיניו.
לפתע, חש שתוקף הלגיטימציה פג והשפיל את מבטו.

הוא סקר עכשיו בחוסר ברירה את רצפתה הכורכרית של השדרה כשלפתע
הוא חש בחיוך. בלי להרים את עיניו, הוא חש שהיושב מולו מחייך.

לבו החל להלום. מבטו התרומם. מוחו חיפש הגדרות בין אלפי דפים
מעופפים, כמו ספרייה אחוזה בסערת טורנדו. פתאום הוא נאחז
בהגדרה והסופה שכחה.
מפתה,  חיוך מפתה. זה היה חיוך מפתה.

מפתה למה? הרוחות בראשו התעוררו שוב לחיים מניעות את הדפים על
ריצפת הספרייה כעלי שלכת החומקים מן הגנן שזה עתה סיים לערום
אותם.
הוא גילה שאלו רוחות סרק. הוא לא באמת רצה לנחש. הוא רצה
לגלות.
הוא הבחין שפניו קפואות ללא הבעה ואילץ את עצמו לחייך גם כן.
החיוך לא שרד. חמק ונבלע תוך שניות בזוויות פיו.

חיוכו של הגבר היושב מולו התרחב בטבעיות. שיניים שסיפרו על
שנים של עישון ושתיית קפה, היו סדורות כמו חומה עתיקה הבנויה
לתלפיות תחת השפתיים המתוחות.
בדיוק אז, שלח הבחור יד לכיס מכנסיו התפוח והוציא חבילת
סיגריות. נובלס. החפיסה הרכה רשרשה בידיו. הוא הושיט לנער את
הקצה הפתוח של החפיסה.
"אני לא מעשן". המילים חמקו מגרונו כאסירים נמלטים. פניו שוב
היו קפואים ועיניו יכלו רק לעקוב אחרי הפעולות שעשה הגבר
מולו:
הוא ברר את הסיגריות בתוך החפיסה ושלף סיגריה בקלילות. היה לה
פילטר צהוב. כמו שיניו. הנער גילה שזה לא דוחה אותו. זאת הייתה
הפתעה עבורו.

"אני תמיד הופך אחת כשאני פותח חפיסה. בשביל מזל, והיא תמיד
אחרונה".
קול חיכוך המתכות במצית. שחרור גז סימולטני. אש. עשן.
"מפריע לך"?
זה היה המשחק הכי כן שהוא שמע בחייו. בשביל לשחק אותו הוא היה
צריך לענות לא.
"לא".

הבחור בכל זאת נסג לאחור והגדיל את המרווח ביניהם. את העשן הוא
נשף בכיוון השני מן הנער. עכשיו הנער חייך.
"מה ראית"? שאל הבחור אחרי שהסיגריה התקצרה במקצת.
הנער חשב. פעם אהב שאלות מהסוג הזה, היה שמח לענות לכל אחד
שרצה מה הוא רואה, אבל משהו בבחור הזה עצר בעדו מלענות. משהו
בראשו הבהב בהזהרה שנשאלה כאן שאלה מכשילה אחרת.
"למה אתה מתכוון"?
"מה ראית כשהסתכלת עלי"?  הבחור שאף מהסיגריה שאיפה ארוכה.
לפעמים כשקונים זמן משלמים בריבית דה-ריבית.

"ראיתי משהו שאני רוצה". אמר הנער, שוב מישיר את מבטו אל תוך
ביצות הבזלת הנעוצות בו. משהו בו אמר שכדאי פשוט להיות ישיר.
שוב התרוממה שם גבה. הוא הבין שזו תגובה המעידה על התקלות בדבר
מה לא צפוי. זה החמיא לו.
אז בא שוב החיוך. זה לא היה חיוך של הנאה מן המחמאה. זה היה
חיוך של הנאה מן הישירות.

"נניח שהיית מקבל את מה שאתה רוצה"?... אמר הבחור.
הנער נראה אבוד. הוא היה רגיל למילים מכוסות, למשפטים מחופשים,
לכוונות מטושטשות.
"אתה משחק איתי"? הוא שאל כמעט פגוע.
הבחור נשף את העשן של שאיפת הסיגריה האחרונה, זרק את הבדל
לרגליו וכיבה אותו עם נעלו.
"לא". הוא אמר בפשטות.
"אתה רוצה להיכנס אלי לדירה"? הוא שאל, שמע את המילים, מרגיש
שמשהו שאמר לא בסדר. היו לו אלף שאלות בראש.
"יש לי אלף שאלות לשאול אותך", אמר הנער שביטחונו העצמי חזר
אליו לפתע. "בן כמה אתה? מאיפה אתה? מה בכלל אתה עושה פה בשעה
כזאת? למה ישבת לדבר איתי? איך קוראים לך"? הוא עצר.

שוב הייתה שתיקה. דומה לשתיקה שהייתה בהתחלה אולם קלה יותר.
השתיקה הזאת הביאה אתה הבטחה שבכפליה מסתתרות תשובות לפחות
לחלק מן השאלות.

"קוראים לי מארק". הוא אמר כמו בלי להזיז את שפתיו. כמו בלי
לשבור את השתיקה בכלל. לא נראה כי הוא מתכוון לענות בשלב זה על
שאר השאלות.
הוא קם, פונה אל עבר המקום שקודם לכן הצביע אליו הנער כאשר
ציין את מיקום דירתו.
"ו"... הנער לא התאפק. "מה עם השאר"? הוא נעמד. "אתה תמיד כזה
שתקן"?
הבחור חייך. לפיתוי הצטרף עוד אלמנט. משהו סקרני כמו של מישהו
שבא מעולם אחר.
"אתה עוד תתחנן שאני אשתוק"... הוא אמר והחל פוסע אל עבר כניסת
הבניין.

מוקדש לאחד האנשים ששינו את חיי