שוב חלמתי שאני נופל. נזרק באכזריות לתהום חסרת תחתית,
רק בכדי לגלות שאפילו לה יש תחתית, ואפילו אליו אני מגיע.
עצמותיי השבורות נאנקות מעוצמת ההתרסקות, ופי המדמם לוחש
"תודה", ונאלם. שוב חלמתי שאני נופל, רק כדי לגלות שאני ער.
למולי עומד, זועף, גבר זר. בינינו דלפק עשוי מעץ, ועליו כוס
זכוכית מעוגלת וריקה.

- "איך קוראים לך?",

  שאלתי בנימוס מבולבל.

- "בשבילך קוראים לי מאה ועשר שקל",

 השיב בזלזול קודרני. מלטף את מצחי המסוחרר, אני מהרהר ביני
לבין עצמי - יתכן שהגעתי למקום בו לאנשים יש מחיר? בטרם הבנתי
את שתהיתי, ידו השרירית של מאה ועשר שקל ניערה אותי.

- "יש לך כסף, נכון?!"

  ניסיתי להבין על מה לכל הרוחות דיבר,

- "מי אתה, מה אתה - מה אתה רוצה?"

  מאה ועשר שקל חייך קלות והרפה מכתפי.

- "נגמרת לגמרי, אה? בסדר, אח שלי, ניתן לך קפה ואז תשלם".

 עכשיו כבר בכלל איבדתי כיוון. 'אח שלו?', תהיתי, 'אני אח
שלו? למה זה הופך אותי - לארבעים אגורות?'

- "תשתה את זה"

  פקד עליי, כמעט באמפתיה, מגיש לי ספל חרסינה מזערי ובתוכו
נוזל שחור.

- "מה זה?"
 
  שאלתי בלחש, ממאן לשאול אותו מה שלום ההורים, והאם הם עדיין
כועסים עלי.

- "כמו מה זה נראה לך?",

 גיחך,

- "זה אספרסו כפול".

  דרך עיני המסוחררות הספל באמת נראה קצת כפול, אז החלטתי
שבתור צעד בונה-אמון, ביני לבין אחי שחור השיער וירוק העיניים,
אשתה את הנוזל ויהיו התוצאות אשר יהיו. הרמתי את הספל ביד
רועדת קשות, ולגמתי את תכולתו החמה בשלוק אחד ארוך ומיוסר. תוך
רגע חשתי את תכולת ראשי, הלוהטת בפני עצמה, מתהפכת ונבעטת
ונזרקת ומתגלגלת במעגלים אינסופיים. כששככו במקצת סערות מוחי,
כמה רגעים אחר-כך, נתקפתי לפתע בכאב חד בהרבה. בטני החלה
מבעבעת, לופתת את קרביי לכדי כאבי תופת, שורפת את עורקיי
בלהבות שהתפשטו למעלה גרוני. עוד הספקתי לשמוע את מאה ועשר שקל
צורח -

- "לא כאן, אידיוט! לך לשירותים!"

 אבל הוא איחר. האספרסו השטני גאה בגרוני, עד שפי נפער,
ומתוכו געשו אל דלפק העץ מערבולת של כאבים. כאבי בטן, כאבי
ראש, כאבי לב. וכך התפכחתי תוך שניה של התפרקות מבחילה. מתרומם
קלות מהתחתית, אוסף את עצמותיי המתאחות, רק כדי להביט נבוך
בבארמן המזועזע, אחי לשעבר, שלא מצא את נפשו מרוב קריזה. אני
דווקא הרגשתי יותר טוב אחרי ההקאה, כהרגלי, אבל אז הוא התעשת,
קרב אליי ודפק לי אגרוף בפרצוף.

  וכך שוב נפלתי. מתרסק על ריצפת הפאב, הדם נוטף מאפי
לשפתותיי ומליחותו מחלחלת לגרוני המשתנק. למען האמת, האגרוף רק
העיר אותי עוד יותר, ומבלי להסס, עשיתי את הדבר ההגיוני ביותר
שעלה במוחי. לאחר שהתרוממתי, הוכחתי לבארמן כי היה עליי מספיק
כסף, וניגבתי את הקיא מפניי, ביקשתי ממנו שישכח את העבר,
ויתחיל למזוג לי את העתיד. הוא, שכבר הספיק להיות המושיע שלי,
האויב שלי, הזר המוחלט שלי ואחי האובד, לא הופתע, רק צחקק.

- "אתה משהו, אתה"

   גמגם במכוון. אולי הייתי משהו אבל הרגשתי הרבה פחות מכך,
ולא עניתי. הבטתי בכוס הזכוכית המתמלאת, רק כדי לרוקן אותה
שוב, במהירות שחברה לי רק בפעולה הזו. בחלוף מעט מידי זמן,
ויותר מידי כוסיות מתרוקנות, כבר הרגשתי יותר טוב.

  עטוף במצב הצבירה המעורפל, המטושטש, חסר הגבולות
וחסר-האונים, באמת שחשתי כמו דג ששהה ביבשה כמה דקות, ושמח
לחזור לשחות בוויסקי. התנודדתי בין השולחנות, צורח לכל אדם את
מחירו, שיכול היה להיות שמו, בארץ ההיא בה ביקרתי לפני שלוק
האספרסו ההוא. ואז שוב נפלתי, מבלי שום סיבה מיוחדת. פשוט
איבדתי את שיווי משקלי, ומבלי יכולת לאתר אותו, עפתי לאחור,
בפינה צדדית במיוחד של הפאב. שרוע על הרצפה, הודיתי לאל שלפחות
הפעם חסכתי מעצמי התפלשות בקיא של עצמי, או של כל אחד אחר.
הכוס, כמובן, לא עמדה בנפילה. הבארמן לא קלט את זה, אבל הרגל
שלי דווקא כן, וחתך קטן נוצר, לא רחוק מהמפשעה. הוא היה קטן,
אבל הלך והתבגר לו ברגלי, מדמם קצת, אך בעיקר שורף. רציתי לקום
ולהזמין כמה רוצחי כאבים נוזליים, עוד היה לי די כסף עבורם. הם
עבדו די בזול במקום ההוא. לפני שהספקתי לפתח את הכוונה לאמונה,
ולנסות ולקום, שמעתי קול נשי שואל בעלבון:

- "למה לא אמרת לי כמה אני שווה?"

   הרמתי את גופי לכדי ישיבה מכווצת, משעין את גבי על הקיר,
והבטתי בה. היא הייתה מדהימה. מדדתי את גופה השופע במבט משתאה
שעלה מירכיה החנוקות בתוך ג'ינס צמוד להתפוצץ, לעבר שדיה
שהתעגלו בתוך סריג ירוק, בתוך פוש-אפ יעילה לגמרי. חזיתי
בשיערה החום החלק כמו היה מיצג אומנותי, בחיוכה כאילו היה
התגלמות השלמות. באפלוליות הפאב התקשיתי לראות את עיניה, אך הן
נצצו אליי בהתרסה.

- "אמרת לכולם כמה הם שווים, ורק לי לא אמרת!"

  היא התעקשה. חייכתי לעברה כנתין המביט במלכתו הנשגבת.

- "איך אפשר בכלל לחשב כמה את שווה? זה בלתי אפשרי".

  היא חייכה בערמומיות, ורכנה אליי.

- "אולי תנסה בכל זאת?"

  הציעה, ולא המתינה לתשובה. לא המתינה לרגע. לפני שהספקתי
לענות, כבר גחנה מעליי, תוקפת אותי בלשונה חסרת הרחמים, נוטלת
לה פיקוד על תחתוניי, מצווה בכוחניות ידיה על הזין שלי לסור
למרותה, מחדירה אותו בהחלטיות לארמונה הפרטי.

  אני, מצידי, לא הבעתי התנגדות. כמה פעמים אנו זוכים לטובה
ממלכתנו? היססתי לגעת בה, מחמת הכבוד, מניח לה ללחוש באוזניי
פקודות ישירות וממהר לבצען. היא רצתה שאלקק את פטמותיה, ואני
הסתערתי עליהן בתאווה. היא דרשה שאתפוס לה את התחת, ואני אחזתי
בו ברכות, שהפכה - לפי הוראותיה - לקשיחות כמעט סדיסטית. היא
לחשה לי 'יותר חזק', ואני התאמצתי. היא נאנקה כי אנשוך את
צווארה ואני נשכתי. היא השתנקה בפי, ממלמלת אורגזמה, מנשקת
אותי שאגמור. לוחשת לי שאגמור. מצווה עלי לגמור. אבל לא יכלתי
לגמור ומבלי להתכוון הסתכנתי בסירוב פקודה. מכיוון שכך, התחלתי
תופס את עכוזה חזק יותר, מצמיד אותה אל גופי מהר יותר, מחדיר
את הזין השיכור שלי עמוק יותר, חזק יותר, חזק יותר, חזק יותר.
מלכתי כבר הייתה בטירוף, שיער הערווה שלה שפשף את עורי בנחישות
הולכת וגוברת, תוך דקירות מכאיבות ממש, ואז נזכרתי מה חסר לי,
והבטתי בעיניה. זוג אגמים כחולים וסוערים, שרק הביטו בעיניי
שלי בחרמנות, בריקנות. מיהרתי לעצום את עיניי, יודע שהסחרחורת
רק תתחזק עקב כך, יודע שלא מלכה היא ששולטת עליי, יודע כי אין
לי מושג מה המחיר שלה, אך ששלי הולך ונהיה נמוך. זול בהרבה
ממאה ועשר שקל.

  וכך שוב נפלתי, כשבחורה זרה דוחפת אותי מהקצה, שופכת את
תכולת גופי לתוך גופה שלה, ונוטשת אותי על הקרקע, עם עוד
אורגזמה כפוייה. קרני השמש, שהתחילה זריחתה, חשפו את זהותה
האמיתית. זהותה נטולת הילת המלכות, נטולת החן, נטולת האמנות,
רוויה רק בקלוריות מיותרות. היא נטשה את הפאב, מותירה אותי
לבד, מרוסק, מתאמץ לאסוף מחדש את עצמותיי המותשות, לאפס את
מוחי המטושטש. רק שלא לגמרי לבד הייתי, כך גיליתי מיד לאחר
שקמתי. כשפניתי לצאת, את מי מצאתי אם לא את מאה ועשר שקל, רעי
הוותיק ואחי לעת-מצוא, שכהרגלו, היה כולו עסקים.

- "יאללה ליצן, גמרנו לשחק"

  אמר בעייפות עצבנית. גם הוא נראה שונה דרך קרני השמש, שהפכו
אותו למצולק יותר, מכוער יותר ומאיים הרבה יותר. הפעם ידעתי
כבר מיהו. ידעתי כי לא היה אחי. תחת קרני הזריחה, לפעמים,
הייתי חוזר קצת למציאות. לא להרבה זמן, אבל מספיק בשביל להצליח
לסגור חשבון-משקאות. מה שלא ידעתי, היה שמלכתי הרגעית הותירה
לי לשלם גם את החשבון שלה. כמובן שלא היה לי מספיק כסף. כמובן
שהאידיוט הוריד עליי עוד אגרוף. כמובן ששוב נפלתי, מתפלש בביצה
של אבק וטינופת, זרע ודם, קיא ואפר-סיגריות. וכמובן ששוב
ניסיתי להתרומם, עד  שהכל הסתחרר, ואז שוב חלמתי שאני נופל, רק
בכדי לגלות  שאני ער.