שוב נסיעת לילה, שוב רכבת. שוב היא יושבת וחושבת לעצמה מה אני
עושה פה? לבד כאן בארץ לא לי? הרכבת נוסעת, הנסיעה ארוכה
והלילה בחוץ שחור. היא יושבת ליד החלון, בתא הקטן שאליו שולחים
את המעשנים. היא כאן כבר שעה, יושבת ומסתכלת החוצה מהחלון אל
תוך החושך. מזמזמת לעצמה "...on a dark desert high-way..." .
זו לא המדינה שלה. האנשים זרים, היא והתרמיל שניים יחידים
בעולם. אז איך זה שטוב לה כל-כך? איך זה שהיא מרגישה כל כך
שלמה?

הרי היה לה טוב בחיים. הכל היה לה - משפחה חמה, עם הרבה כסף.
שום דבר לא חסר לה מעולם. מאז שהיא זוכרת את עצמה הם גרו
בווילה הגדולה שהייתה שייכת לאבא של אבא... כל מה שהיא רצתה
תמיד היא קבלה, גם כשמדובר היה בשיגעונות ילדות. כשעשתה רשיון
נהיגה קנה לה אבא את האוטו, זה שרצתה. כשסיימה צבא קנה לה אבא
את הדירה, שילם לה שכר לימוד ואפילו הוסיף דמי כיס. כשסיימה את
התואר, אימא סידרה לה עבודה, בחברה גדולה, הרבה כסף.

היא עבדה. עבדה קשה. חסכה כסף,  קנתה לעצמה דברים יפים. יצאה
בערב עם החבר'ה מהעבודה או מהלימודים - בית קפה, מסעדה, אולי
אפילו איזו מסיבה. מה עם חבר? שאלו ההורים והיא התחילה לצאת,
ברצינות. חיפשה וחשבה, חישובי כדאיות - ההוא עורך דין, מקצוע
בטוח... ההוא עובד בחברת סטארט-אפ, זה מסוכן היום...
בסוף היא החליטה. אחד -  נראה טוב, מהנדס חשמל (זו עבודה טובה,
בטוחה) ונחמד אליה באופן כללי...

הם קבעו תאריך לחתונה. ההורים שלה היו מאושרים וכל החברות
מהעבודה התרגשו בשבילה. הם כבר סגרו הכל. אולם, שמלה. הכל. עוד
כמה שבועות היא אישה נשואה.

בוקר אחד היא התעוררה מחלום. קשה לה לנשום. ניסתה לקום מהמיטה
ולא הצליחה. הגוף לא מציית, היא לא יכולה להזיז רגלים. בפאניקה
מוחלטת היא מחייגת למד"א. היא כבר לא מזיזה ידים...
האמבולנס מגיע, עם צוות של שני נהגים-חובשים, בחור ובחורה,
צעירים וחייכנים. הם יושבים אתה בחדר, על קצה המיטה ואומרים לה
לנשום לאט. תנשמי, תחזיקי בפנים, תוציאי. היא לא מבינה מה הם
עושים, היא צועקת עליהם: אני ככה ואתם מבזבזים זמן! תירגעי הם
אומרים לה, תירגעי ותקשיבי. לאט לאט התחושה חוזרת. בהתחלה היא
מרגישה את הנמלים זורמות על הרגלים והידיים. אחר כך חוזרת
התחושה והיא כבר יכולה לזוז.

מה?! היא שואלת את החובשים. מה קרה? אני משוגעת? מה?! אל תדאגי
גברת, זה קורה הרבה, זה רק הלחץ... את נושמת מהר מדי... זה
קורה.
היא משלמת לצוות, מודה להם ונפרדת לשלום. אחר כך היא קמה
מהמיטה ומרימה שוב את השפופרת של הטלפון. היא מחייגת לסוכנות
הנסיעות הראשונה בספר ומזמינה את כרטיס הטיסה הכי רחוק שלהם,
להיום.

ועכשיו היא כאן. היא והתרמיל. והיא מנסה להבין למה טוב לה כל
כך, למה כל כך נכון, והרי הכל בחיים היה לה מושלם...
חושך בחוץ, ברכבת כולם ישנים, רק היא והסיגריה והשיר שמתנגן
שוב ושוב בראש והיא לא יודעת למה. למה טוב לי כל כך? היא לא
מבינה. עזבתי את כל מה שהשגתי בחיים, חברים, עבודה, משפחה.

ואז מתנגנת לה בראש השורה האחרונה:
"you can check out any time you like, but you can never
leave"....
והיא יודעת.