אבן.
קטנה כזאת, לא כבדה מדי.
מספיק בשביל להציק, להכאיב, לא מספיק בשביל לקטוע.
רק משאירה צלקות עמוקות, רצון להפסיק לחשוב והבנה שצריך, במקום
זאת, להתחיל לפעול.
הריכוז שהיה לה עובר כולו לבטן. לא לימודים, לא חברים, לא
עבודה. רק בטן. בטן עם אבן קטנה וקוצנית ורעה.
ומכאיבה.
ושורטת.
וקרה, כל-כך קרה.
במקרים כאלה, כל מה שהיא רוצה זה לבכות. לקבור את פניה בחיק
אהוב ליבה, שיחבק, שינחם, שיאהב.
אבל הרי אהוב - אין, והבכי עצור. ובלום. ודוחף ודוחק ומועך כל
חלקה בריאה בנפשה הכאובה, הבודדה.
כמה היא רוצה להחזיר הכל אחורה, למחוק את מה שהיה, להתעלם
ולהמשיך בחייה השמחים. כמה היא רוצה לקבל שריד אחרון של תמימות
נעורים, שאפילו לא היתה שלה. עכשיו, בצער רב וביגון קודר, נגמר
זמן המשחקים. צריך להתבגר.
יאללה, את כבר בת עשרים. הגיע הזמן שתגרדי את עצמך מהמדרכה שאת
מרוחה עליה כבר שנים. פשוט תקלפי את עצמך, כמו בסרטים
המצויירים, שימי קצת אוויר בדמות השטוחה שתגיע תוך שניות
לממדיה המקוריים, הלא כל-כך גדולים גם ככה, ותתחילי ללכת לעבר
קיום אמיתי, לאו דווקא מאושר כמו באגדות.
תמצאי לך בחור שתאהבי עד טירוף ואל תגלי לו דבר, אלא רק תטפטפי
לו חיוך פה ושם, נגיעה פה, מבט שם. בלי להתלהב, בלי להיסחף, לא
להראות שלא אכפת לך מכלום כשאת איתו.
סיימי את הצבא. לא בהצטיינות, לא בחיפזון. אל תחתמי קבע, אבל
גם פרופיל 21 לא בא בחשבון. תתחילי ללמוד, נושא בנאלי וצפוי
שמעולם לא חשבת שתוכלי ללמוד, אך לפני זה קחי שנה חופש, סעי
להודו, תתנסי כמו כולם, עם כולם, ותחזרי כמו כלום לחייך
הקודמים, לאחר שהכל יעבור בשלום, פחות או יותר. תלכי על תואר
ראשון, תואר שני, עבודה רגילה במשכורת רגילה במקום רגיל, תקני
דירה עם משכנתא, תרכשי אוטו משומש, תתחתני עם בחור שלא מתאים
לך כי את לא אוהבת אותו כמו שצריך, תלדי לו 2.4 ילדים, תריבו,
תתפייסו, תריבו שוב, תתגרשו, תתנסי בחוויה לסבית ותחליטי שאת
לא בקטע, תפגשי גבר מדהים, תתאהבי בו נואשות ואז תגלי, באיחור
רב, שהוא בעצם נשוי פעם שניה לאחר שהכניס אותך להריון שלישי.
תגדלי ילדים, תעבדי כמו אדם קשה-יום ותהיי מרוצה מחלקך בעולם.
ואז, יום אחד בהיר, או סתם ביום סגריר, תקלטי שכל מה שעשית עד
היום היה כל-כך חסר טעם, מה שקוראים בשפה יפה בולשיט, תתחילי
לנסות להבין מה, שוב, עשית לא בסדר, תנסי לשנות הכל כדי שיהיה
טוב יותר, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי. הילדים גדלים, העבודה
לוחצת, הכסף נדרש, את לבד, אסור להתפטר, מגלה שהילד מעשן סמים
והילדה מוכרת את גופה עבור כסף וכניסת חינם למועדונים, הילד
הקטן סובל מהמכות שמפליאים בו אחיו ואחותו ומחוסר הזמן שיש לך,
לאמו, להשקיע בו. את נלחצת, מתחילה לעשן בשרשרת, דבר שלא תורם
למצב הבריאות ולחור בארנק. בסופו של דבר את מגיעה למצב שבו את
לא יכולה להמשיך, שמה את הילד במוסד גמילה, את הילדה במוסד
שיקום, או לחילופין במחלקה הסגורה של איזה בית חולים
פסיכיאטרי, שולחת את הילד הקטן למשרד הרווחה ובועטת את החתול
וחצי מהבית. עוזבת את העבודה, למרות שלא תקבלי פיצויים על
התפטרות. מוכרת את הבית, אפילו שהמשכנתא עוד לא שולמה במלואה,
מתחילה לחפש את עצמך ודופקת את הראש כמו שתמיד רצית, ובלי כולם
מסביבך. מוצאת לך גבר שצעיר ממך בעשרים שנה בערך, שיוצא איתך
לא רק בגלל שאת נראית, תודה לאל, צעירה מגילך המתקדם או משום
שאת נחמדה עד מאוד, אלא גם בגלל שאת חיה כאילו אין מחר ויש
כסף, והוא תוהה אם תורישי לו את כל כספך (שאין לך, אבל מה הוא
יודע). נהנית מהחיים, עושה כל מה שבא לך.
לאט לאט הכסף נגמר, הבחור עוזב, הכל חוזר לאפרוריות. המסיבות
כבר לא עושות לך את זה. את רוצה את החיים שלך בחזרה, אבל דירה
- אין, בעל - כנ"ל, והילדים שלושתם לא מוכנים לדבר איתך. החתול
בכלל נדרס.
בחוסר כל, תלכי לבניין הגבוה ביותר, לצוק התלול ביותר, לגשר
המסוכן ביותר, ותכיני את עצמך לקפיצה של חייך. עצב ויגון
תהומיים ישכנו בליבך, אין עוד מקום נראה לעין לאהבה, ואת כבר
תחשבי על כל מה שהיה ועל כל מי שלא יתגעגע אלייך כשכבר לא
תהיי. תסתכלי לשמיים ותתהי אם באמת יש אלוהים, תביטי למטה
ותתהי אם גן-עדן יואיל לקבל אותך, ואם במקרה אפילו הגיהינום לא
יקבל אותך עקב התנהגות סוררת מדי...
עם רגל אחת בחוץ ואבן גדולה בלב, תשמעי לפתע צעקות וסירנות.
וואלה, מישהו שם לב שאת מתה למות... צוותי הצלה, בלגאנים.
תשומת לב שתקבלי פעם בחיים. ואת, נחושה בדעתך לסיים הכל, תביטי
למטה, תחייכי ותתחילי לשיר את שירת הברבור שלך. תמיד ידעת שיום
אחד תהיי כוכבת. עכשיו, כך תדעי, תהיה ההזדמנות שלך. השיר
ייגמר, וכולם, המומים וחדורי עצב, יביטו על הדמות הקטנה שניצבת
שם למעלה. כמה אירוני שזה הסוף. כמו נוצה, את מתכננת את
הקפיצה, אבל הספק מתחיל לכרסם בך, כך פתאום. אולי בכל זאת יש
עוד טעם להכל?
בגיל 40 פלוס, כמעט 50, תרדי מהגג או הגשר או הצוק, תרדי ממגדל
השן שהיית בו, כלואה כל חייך, ותתחילי לבנות אותם מחדש, הפעם
בלי ספר כללים ובלי לנסות לפרוץ את כל המוסכמות. פשוט תחיי את
החיים בהנאה ובשקט.
בקיצור, כבר הגעת לגיל 50 ורק אז התחלת לחיות.
רבאק, את בת 20! צאי מזה! 30 שנה לחכות בשביל כל זה? עדיף פשוט
להתחיל עם הכל עכשיו. מוכנה?
3... 2... 1... אקשן! |