שהייתי עוד צעיר, וחלמתי תמיד להיות אחד מהגיבורים באדום של
דובדבן, תמיד חשבתי שלתפוס מחבל, להוריד אותו על הברכיים
ולהכניס לו כדור לתוך הראש יהיה דבר פשוט, דבר קל, הרי הוא
מחבל, הוא אחד מאלה שרוצים לפגוע בי, במשפחה שלי, בחברים שלי
ובמדינה שלי.
תמיד שדמיינתי איך אני תופס איזה ערבוש קטן, ובלחיצה אחת מחדיר
לו כדור לתוך הראש, לא דמיינתי את כל התמונה, תמיד חשבתי, טוב
אז ירד דם, אולי ישפריץ, הוא ישאר לשכב שם, גם חשבתי על המח
שאולי יראה את עצמו, אבל אמרתי שלמרות הכל, העצבים ינצחו ובלי
שום מחשבה אני פשוט אלחץ על ההדק, בלי שום בעיה... אז הלך
מחבל, גם ככה הוא בטח אמור להתאבד באיזה קניון עוד כמה ימים,
מידע מהסוג הזה שלא נהגו לשתף אותנו בו.

יצאנו למבצע, השלישי שלי בחיים, שהיה צריך להיות פשוט, מארב קל
ליד הגדר בקלקיליה, חטיפת 2 מחבלים שעפ"י המודיעין שסיפקו לנו
אנשי יחידה סודית, הכל היה מאורגן, בשעה 8 בלילה, עם רדת
החשיכה, נשכבנו כולנו ביעד, בלי לזוז, בלי לדבר, והתחלנו
לבדוק, היה לנו ציוד ראיית לילה מתקדם, 2 צלפים בהיכון לכל
מקרה שלא יהיה, ואנחנו, יודעים בדיוק מה לעשות.
התוכנית הייתה לחכות עד שהם נשכבים בכביש הראשי, שהוביל לאחת
ההתנחלויות ליד העיר הגדולה, בעוד ניסיון לפיגוע ירי, הינו
צריכים לחכות עד שהם נשכבים, ולהגיע אליהם מאחור, ובמכה קצרה
להשתלט עליהם, קודם לאבטח את הנשק, ואח"כ לתפוס את המחבלים,
חיי החיילים קודמים לכל.

שכבנו שם כמה שעות, כמעט בלי לדבר, מידי פעם לוחשים אחד לשני
איזה בדיחה, מתלוננים על זה שכולנו חייבים להשתין, ובעיקר על
הקור.
אמנם לא ירד גשם בלילה, אבל היה קר, מאד קר, הקור חדר לתוך
העצמות, ואנחנו עם בגדים דקים וצבעוניים מכוסים בשיחים
דוקרים.
הסבלנות כבר התחילה להתפוגג, כבר חשבנו שאין סיכוי שיבואו
מחבלים,
אמרנו אחד לשני בצחוק שהם כבר הלכו לישון במיטות שלהם, לא
כמונו שוכבים בתוך שיחים ומחכים למי יודע מה.
פתאום, ש. שהיה עם משקפת הראיית לילה אמר שהוא רואה משהו מגיע
מרחוק, נראה כמו 3 דמויות, "שלושה?!?!" אמרתי לעצמי, טעויות
כאלה טעויות קטנות יכולות לשבש תוכנית שלמה, זה לא שיהיה מסובך
להשתלט עליהם, אבל כבר כל אחד מהחיילים צייר לעצמו תסריט של
איך, מתי, מי ומה עושים. התסריט הזה הוא בעצם גורם לנו לחשוב
על הכל, דיווחנו בקשר שיש שלושה מחבלים, קיבלנו פקודה להמשיך
כרגיל בתוכנית עם השינויים הנחוצים, זה גם שיבש קצת את תוכנית
החטיפה כי לא היה מקום ברכב החילוץ לשלושה יחד עם המאבטחים,
אבל פקודה היא פקודה, ראינו איך הערבים מתקרבים לאט לאט,
שלושתם חמושים, הם היו בלי ראיית לילה, לכן הרבו למעוד, ולפול,
וכל הזמן קיללו בערבית, מה שהעלה חיוך על פנינו.
הם הגיעו לצד הדרך, נשכבו בנקודה שבין החושף המוחלט לאור של
הכביש, וחיכו, אנחנו הינו חמישה, שני צלפים שהיו רחוקים, אני
וש. שהינו אמורים להשתלט, ומשקיף מיחידת ההשקפה של מודיעין,
שלמזלנו עבר גם הוא קורס ללוחמה בטרור בעבר, וידע את הנוהל,
לפחות כך חשבנו.

התחלנו בשקט לזחול לכיוון שבו שכבו המחבלים תוך כדי שמתדרכים
אותנו בכיוון המדויק, ולאן הם מסתכלים, הצלפים היו על הראש
שלהם, והיו מוכנים לכל, התחלנו לשמוע את הדיבורים שלהם כבר,
וזחלנו לאט ובשקט, אחד הערבים סיפר לאחרים על זיון שהיה לו לא
מזמן עם בת של מישהו מכובד ומוכר בעיר, והשנים צחקו, נראו די
רגועים, התעניינו בנושא.
הגענו למרחק של כמטר מהם, בלי להשמיע צליל, עם נשימות שקטות
מאד, אני הרמתי את היד קצת, וברגע שהיא נחתה על הקרקע שלושתנו
הינו אמורים מיד לקפוץ על המחבלים, על הגב, לתפוס את הנשק
שלהם
ולנעול אותם מיד בחניקת דם, שהם לא יוכלו לתפקד.
האדון מהתצפיות ידע את זה, אבל הוא לא ידע על הסימן.
היד נחתה, אני ו-ש זינקנו מיד על שני המחבלים, והאיש מהמודיעין
איחר ב2 שניות
שכמעט עלו לי בחיים.
מזל שהוא הצליח לקחת את הנשק מהידיים של המחבל השלישי, אבל מה
שהוא לא הצליח זה לעצור אותו, המחבל קם, ופתח בריצה, ואני מיד
אחריו, וש אחרי, ש היה קצת איטי, הוא היה בחור כבד יחסית, אבל
חזק מאד.
המשכתי לרוץ אחריו ושניה אחת לפני שהצלפים קיבלו אור ירוק
להשכיב אותו עצרתי אותו.
השתלטי עליו בכח, שברתי לו את האף וכמה שיניים במאבק, וגברתי
עליו די בקלות, הצמדתי לו אקדח חזק מאד לתוך הרקה, והולכתי
אותו, תוך כדי שאני מסביר לו בערבית שאם הוא ינסה לזוז אני לא
אהרוג אותו, אני אכניס לא כדור בחלק העמוק של עמוד השדרה
ואכניס לו מכות עד שהוא יאכל מצינור בשארית חייו, הוא שיתף
פעולה והגענו לנקודת האיסוף, שני המחבלים האחרים כבר שכבו
חבולים וקשורים עם אזיקונים, וראשם מכוסה במסכות שחורות. מיד
קשרתי את המחבל השלישי שהיה נראה לחוץ מאד, הרבה יותר ממה
שראיתי בעבר.
בטח בגלל השם שיצא ליחידת המסתערבים שם של אנשים שמתעללים
בערבים, ולפי הערבית שלי והמקצוענות שנלחמתי בו הוא היה בטוח
שאף שבור ושיניים מרוסקות זה רק ההתחלה, הוא לא צרח מכאבים
למרות הדם שכל הזמן ירק, אבל הוא רעד, כמו משהו רוטט, הדופק
שלו היה בשמים, הוא הזיע כולו, עם מבט של "אני מצטער.. באמת"
בעיניים, הוא היה מבוגר יחסית לכל המפגעים הידועים, לא ידוע מה
עשה, בטח הסתבך כלכלית אז רצה להרוויח כסף מהחמאס, שידוע
ביכולת הגיוס המוצלחת ביותר מבין כל שאר האירגונים.
הם ידעו בדיוק למי חסר מה ולמה, וניצלו זאת היטב, ומצבם הכלכלי
הרשה להם לשלם ביד יפה למפגעים שחוזרים ולמשפחותיהם.

רכב החילוץ הגיע עם שני מאבטחים מאחור,ועוד אחד מקדימה,
התוכנית הייתה להשכיב את שני הערבים במושב האחורי, תוך כדי שהם
מחוברים לאזיקים שהיו מותקנים בצורה כזאת שהם לא יוכלו לזוז,
אפילו קצת, ואם כן, שני גורילות ישבו מאחורה ודאגו להם, כל אחד
החזיק ראש של אחר.
מה שלא היה מתוכנן זה מקום נוסף, הנהג עשה שיחה בטלפון והודיע
שלא ניתן להכניס אותו, ומיד גם זיהה שהמחבל שהיה בידי היה
הנספח, הוא לא האיש שכוחות הבטחון רצו.
האיש שנהג אמר לי: "תשאיר אותו, ומיד תקבל בקשר הוראה מה לעשות
איתו, ושתדעו כולכם, אתם עושים יופי של עבודה.. תמשיכו ככה."
כשהוא אמר את זה היה לו חיוך שטני, ומיד אחרי זה הוא נסע ונעלם
מהר מאד יחד עם הגורילות ושני המבוקשים.
אחרי חצי דקה המפקד אמר לנו בקשר, "גלגל חמישי" אני חוזר "גלגל
חמישי".
גלגל חמישי זאת מילת קוד למשפט שדה, שעושים למחבלים בשטח, וגזר
דינו רק אחד - מוות.
אף אחד מאיתנו לא הרג עוד, הכאבנו להרבה, מאד, אבל אף פעם לא
רצחנו, ולא מטווח אפס.
אמרתי למחבל הרועד: "על הברכיים!!, עכשיו!!" הוא לאט לאט
התיישב וקולות הבכי שלו נשמעו מעבר למסיכה השחורה, הוא גמגם,
תורידו לי את המסיכה, הסתכלנו אחד על השני, ובהסכמה הורדנו את
המסיכה החונקת הזאת, האיש הזיע כאילו יצא מהמקלחת, ובכה, ש.
חיפש בכיסיו תעודות מזהות או כל דבר, וכל מה שמצא הוא תמונה של
אישה וכמה ילדים ערבים, הילדים שלו, ש. הגדול הזיל דמעה באותה
שניה, הוא הוריד את האקדח, תוך כדי שאומרים לנו בקשר, נו בוצע?
מהר לכו לנקודת האיסוף.
אמרתי למחבל בערבית, את מה שלמדנו להגיד, הינך מואשם בפעילו
חבלנית נגד ישראל, ודינך הוא מוות ביריה.
המחבל פרץ בבכי, כמו תינוק, השטן התחיל לצאת, בקצב, דרכתי את
האקדח, המחבל ניסה להרגע, למות כגיבור, אך לשווא.
הוא הסתכל לי בעיניים שהצמדתי לו את האקדח לראש, רק האיש
מהתצפיות הסתכל, אפילו שני הצלפים שכבר הגיעו לא רצו לראות.
יצאה לי דמעה, הוא חייך חיוך קטן, בטח התחיל לראות את כל חייו
חולפים לנגד עיניו, נזכר בזכרון הכי מתוק שלו, ואז, בשניה,
בתזוזה קטנה שנראה גדולה מאד, לחצתי על ההדק, היה רעש יריה חזק
מאד,
והאיש נפל שכל בראש שלו פשוט נוזל החוצה, מיד הלכנו משם הגענו
לנקודת חילוץ ונעלמנו.

אני לא אשכח את התמונה הזאת כל חיי, את ההרגשה שהייתה לי.
הרגשתי כאילו מישהו קיעקע עלי את הכרטיס כניסה לגהנום, כאילו
נלקח לי חלק מהחיים יחד עם החיים של המחבל.

תמיד חשבתי שזה יהיה קל, ופשוט, אבל זה לא היה ככה, לא הפעם
הראשונה, בעתיד, שהשכבתי מחבלים מרחוק או בתנועה וכל מצב אחר
זה היה קל, אפילו בחיסולים, אבל משפט שדה כזה יצא לי לעשות רק
פעם אחת בחיים, בפעם הראשונה שרצחתי, בפעם הראשונה שהחלום
נעורים שלי הפך לסיוט, שרדף אותי וירדוף אותי עוד לילות רבים..
בכל חיי.
-----------------------------------------------------------------------------------------

ולכל אלה ששואלים אותי, זה היה שווה? לאבד את השקט הנפשי ברגע
אחד כזה? אז אני אענה לכם תשובה נחרצת, כן! כי אותו אחד שבכה..
שרעד.. תכנן להרוג משפחה שלמה בתוך רכב - ואני מנעתי את זה..
ואם באמת יש שם מישהו למעלה, הוא יבין אותי.