[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אני לא הולכת לשם!
לא!!
אל תכריח אותי, בבקשה!!!"
היא צרחה מלוא ראותיה, שוכבת על הרצפה, ממררת בבכי, כולה אדומה
מהמאמץ.
דמעותיה נשרו על המרצפות הממורקות, משאירות שלולית קטנה ומלוחה
של תקוות מנופצות, של אימה ופחד איום, ושל אהבה אחת גדולה שלא
עמדה במבחן המציאות.
"את הולכת לשם ועוד איך, וחסר לך אם לא,
אני עוד אלמד אותך מאיפה משתין הדג,
את תאכלי אצלי חרא, אני אומר לך,
את תצטערי שנולדת!"
הוא עמד מעליה, מתנשא למלוא המטר שמונים ושבע שלו, עיניו
הירוקות רועדות בזעם השאוב ממעמקי נשמתו המאוכלת, עורו מבהיק
מזיעה, ידו מחזיקה אקדח אוטומאטי, דרוך וטעון, הקנה מכוון ישר
אליה, בלי היסוסים, יד חזקה ויציבה.
"את יודעת טוב טוב מה מחכה לך שם,
את הבאת את זה על עצמך עם הטיפשות שלך,
ועכשיו - שאי בתוצאות!"
היא קמה מהרצפה, כולה חנוקה ומקופלת,
מחזיקה את הבטן שלה, הבטן שכאבה כל כך מהבעיטה שלו, בעיטה
בנעלי צבא שחורות וכואבות, בעיטה שהפעילה את רפלקס ההקאה
לשנייה ואז חנקה לה את הסרעפת עד קוצר נשימה מוחלט.
אבל היא כבר רגילה לבעיטות האלה, למרות שכל פעם הן מפתיעות
אותה מחדש, משתקות אותה, ממיתות עוד חלק מנשמתה.
והיא אספה את עצמה לעמידה, רגליים רועדות, ראש מסוחרר, וקנה של
אקדח מול עיניים מבועתות.
הוא הביט בה בעיניים מטורפות, ידו אחזה באקדח ללא כל רעד,
יציבות מפליאה מאדם שלפני רגע התרוצץ בזעם החדר השינה ושלח בה
בעיטות ורהיטים.
חבל על השידה הקטנה, היא דווקא אהבה אותה, ציירה עליה ציורי
נוף קטנים כשהוא לא חזר בלילות חורפיים ארוכים, כשהוא אמר שהוא
עוד מעט חוזר, והעוד מעט הזה הפך לשעות ארוכות ומורטות עצבים,
שעות של כאב.
ועכשיו השידה הקטנה שוכבת מרוסקת ליד העציץ הפינה, והציורים
הקטנים שלה הפכו לרסיסים, כמו החיים שלה, כמו היא עצמה.
"יותר מהר!
יא בהמה, כמה זמן לוקח לך לקום???
תרימי את התחת הגדול שלך מפה ותעופי לי מהעיניים!!"
היא עשתה צעד אחד לכיוון הדלת, צעד אחד קטן,
ועוד צעד, ועוד אחד,
הדלת נראתה כל כך רחוקה, כשכל צעד מעלה בה אנקת כאב,
כאילו סכין נתחבת בצלעותיה, כאילו אין יותר אוויר בעולם הזה.
והיא ידעה שההיסוסים האלה שלה יעלו לה ביוקר, היא פשוט ידעה
שהוא חייב להגיב, לא יתכן שהוא ישתוק ויתן לה ללכת בדממה.
היא צדקה,

אלוהים!!! למה היא לא יכלה לטעות הפעם?!?

הוא התקרב אליה במהירות ותפס בשיערה הארוך והממורט, גורר אותה
באכזריות על שברי רהיטים, כשגולגולתה מאיימת להתלש מהמקום.
והוא זרק אותה על הספה הירוקה, סטירה אחת משתקת,
היא לא התנגדה בכלל,
היא לא אמרה מילה, היא שתקה!
למה לעזאזל היא שותקת!??!?
והאקדח תחוב בצלעותיה, מכאיב. אקדח שחור וקר, כמוהו, כמו האיש
שעומד מעליה עכשיו, לבוש מדים מעומלנים ומגוהצים, תיקני עד
העצם, נעליים מצוחצחות, שיער קצר ושחור, דרגות על הכתפיים.
ממש לתפארת מדינת ישראל.

אימה החלה מתפשטת בשיפולי בטנה,מכווצת אותה לכדור קטן,
עולה מעלה מעלה, דרך הסרעפת והריאות, חונקת את קנה הנשימה,
מרטיטה שפתיים אדומות ונפוחות, מעלה דמעות בעיניים
ומתנפצת אל הכרתה בפיצוץ אחד גדול.

היא ידעה שזה הסוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כואב לי הלבלב







היפוכונדרית
צבועה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/2/02 19:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יולי ויצמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה