זה היה מהיר לפחות, ואני מניח שהייתי חש אסיר תודה על כך
אילולא האירוניה שבדבר. רגע אחד ראיתי אותם מסתערים עלינו
בהפתעה, כאשר הרובים שלהם מכוונים קדימה לעברינו והכאפיות שלהם
מתנופפות ברוח החורפית, וברגע האחר חשתי כאב חד וחזק בחזה שלי
לפני שהכל נהיה שחור (לפחות זה...).
אני לא יודע אחרי כמה זמן התעוררתי, אבל הרגשתי לפי האוויר
שנשמתי שאני לא במקום מוכר. מהטווח שבו ספגתי את הכדור
מהמוסלמי-ביצות-אוכל-חינם הזה, הכדור בוודאי ריסק לי כל מערכת
פנימית בפלג הגוף העליון. מגניב, הא?
הבגד שלבשתי היה לבן. לבן לגמרי. לבן כמו קצפת, כמו גבינה, כמו
בגד שלובשים בטקסי יום זיכרון. זה החליא אותי.
ובעודי חושב כמה הצבע הה מעצבן אותי, הרגשתי דגדוג קל בחזה,
ופתאום הייתי לבוש שוב במכנס רחב שחור וגופיה שחורה של KoRn,
בדיוק כמו שתמיד אהבתי...
"נחמד..." חשבתי לי, והתחלתי לדמיין לי כל מיני דברים
שמופיעים, והם דאגו להופיע כעבור כמה שניות.
ככה אכלתי חמש סטייקים, שתיתי ליטר וחצי קולה, זיינתי את ה
"מכושפות" (שלושתן ביחד) וראיתי הופעה חיה של Disturbed.
"אז אני מניח שאני בגן עדן, הא?" חשבתי לעצמי. "נחמד..." לא
יכולתי להתגבר על תחושת ההקלה, הרי הפחד הזה להגיע למקום בוער
שבו יענו אותי כל החיים (אופס...שכחתי שכבר אסור היה לי להשתמש
בביטוי הזה...) מציק לכל אחד שמת, לא?
לפתע נפתחה דלת, ואחד שנראה כמו הומלס שיכור נכנס וקרא לי.
"כן?" עניתי לו בנימוס.
"אה...הוא רוצה לראות אותך, וכאלה..."
"מי?"
"הבוס"
"הבוס? אתה מתכוון לאלוהים?"
"אה...כן! אני השליח שלו, גבריאל, אתה יכול לקרוא לי גברי!"
"ומה אם אני לא רוצה?"
"אה...אני מניח שאתה לא חייב, אה... תגיד יש לך סיגריה אולי?"
"לא, אני לא מעשן, אבל אני לא מופתע שאתה כן. איפה האלוהים
הנחמד הזה שלך?"
"אה...שם!" והוא הצביע לכיוון משרד גדול, שעל דלתו היה כתוב
באותיות גדולות "<צונזר>, האלוהים".
כשנכנסתי למשרד (בלי לדפוק בדלת, זין עליו, הוא אף פעם לא דפק
בכל פעם שהוא נכנס לי לחיים) נדהמתי לראות לנגד עיניי את
"הקדוש ברוך הוא" בכבודו ובעצמו.
הוא נראה ממש כמו <צונזר>... וזה לא הפתיע אותי.
"שלום לך, אדוני!" הוא אמר לי בחיוך קל, "שב בבקשה!"
"שב אתה אם בא לך, אני מעדיף לעמוד, אני מבין שקשה לך לעמוד,
זה הרי יהיה כרוך במאמץ, הא?"
"חצוף, הא? נשארת מריר כמו שהיית במשך 19 שנות חייך... קיוויתי
שחדר ההמתנה ירגיע אותך קצת..."
זה עצבן אותי, הוא עצבן אותי! התחלתי לדמיין אותו בתור דמות של
שיכור סוטה, ואז מחבל, וכל מיני דברים שרק הקלו עליי לשנוא
אותו עוד ועוד.
"אתה חושב שאני שם זין מה קיווית?! מתי אתה אי פעם נזכרת להביט
לכיוון שלי ולחשוב מה אני קיוויתי?!" אני יודע שהגזמתי ובגדול,
אחרי הכל דיברתי עם אלוהים, אבל עדיין לא יכולתי להתאפק.
"טוב, אני מבין שלדבר איתך עכשיו רק ייבאס אותי, וגם ככה יש לי
סדר יום עמוס, אז ניגש לעסקים"
הוא הוציא מתוך כיסו פנקס גדול ולבן (כמובן), דפדף מעט, כחכך
בגרונו והתחיל לקרוא.
"כל חייך קיללת את שמי, שנאת אותי, ודאגת להדגיש את זה לכל מי
שיכולת. אני בראתי אותך, אתה חייב לי הכל, ובמקום זה ירקת לי
בפרצוף. ובגן עדן אתה גם בטח תכתוב כל מיני דברים שאסור לך,
תפרסם עליי פרטים שלציבור אסור לדעת, אך אל דאגה אני אצנזר
אותך..." צלצול של פלאפון הפריע לבורא-עולם באמצע הנאום, ולי
באמצע המחשבה של "למה לעזאזל אני הולך לגן עדן אם הייתי כזה
חוטא בעיניו?".
"סלח לי!" הוא אמר וענה, והתחיל לדבר.
סלח לי... לסלוח לו? על מה? על זה שהוא ברא אותי קטן וחלש,
רגיש מדי ואוהב מדי? כל החיים שלי רציתי, קיוויתי והשתוקקתי
לדברים שלא יכולתי להשיג, אנשים דרכו עליי ופגעו בי בגלל
שהייתי רגיש מדי ולא יכולתי להגן על עצמי. ואהבתי, אהבתי יותר
משאפשר. ולא משנה כמה אהבתי בסוף התאכזבתי, נפגעתי, נעלבתי
ובכיתי.
דמיינתי אותה בעיני רוחי עכשיו. יפה בדיוק כמו שהיתה תמיד, עם
אותו חיוך שעזר כל בוקר מחדש להבין מה מטרת חיי.
סלח לי... על מה בדיוק? על שעינה אותי ואת השאר כל הזמן? על
ששלח את המוסלמים למרר את חיינו כל היום? על שיזם מכוניות
תופת, פיגועי ירי וחטיפות חיילים? או שמע על האלצהיימר, האיידס
והסרטן?!
לסלוח לו? על שכל חיי חייתי בהרגשה שאני שונה, לא שייך, לבד?
על הפחד הזה שכולם יעזבו אותי שהוא שתל בי?! על החוסר ביטחון
הזה שהיה לי כל הזמן?!
על חיים שלמים של סבל וציפיה רק לרגע הזה?!! לסלוח לו?!!!!
לסלוח???!!!
"כן, אני פשוט פה עם דייר חדש, אז שים אותה בגיהנום, נמאס לי
לתת חנינה לכל הפריקיות האלו שאהבו את קריידל, אני פאקינג שונא
את קריידל!!"
והוא ניתק. "ובכן, איפה היינו? אה כן, לפני הכל יש לך משהו
להגיד לי?"
הזעתי מרוב זעם... "ובכן, אה..."
"אני יודע..." הוא אמר בחיוך "אתה רוצה להודות לי על שנתתי לך
למות מוות של גיבורים בצבא... אז אל! אני בכל מקרה מעוצבן מזה
שנהייתי רכרוכי והתחלתי לוותר לאנשים כופרים כמוך,
וחוצמזה..."
זה היה מספיק. לקחתי את האם 16 שלי שדמיינתי לי עוד בחדר המתנה
לפני שהגעתי למשרד, העברתי מנצור לאוטומט, כיוונתי אל מר
אלוהים, והתחלתי לרסס...לקצור...לטבוח!!
"אני <צונזר>! אני <צונזר>!" זעק אלוהים בכאב בעוד גייזרים של
דם יוצאים מכל גופו. "אני מתחנן!!!" (סופסוף ביטלתי את הצנזורה
הארורה שלו) "תפסיק!!!"
אבל אני לא הפסקתי, רק המשכתי עם היריות, בעודי צועק "זה בגלל
<אחד מן הדברים שהוא עשה לי ולא אהבתי>" ו-"זה בשביל <שם של
אדם שלא זכה להזדמנות לנקום שאני קיבלתי>".
נהנתי מהכאב שלו, אז המשכתי לירות. צרורות שלמים של יריות.
עוד יריות, ועוד יריות... ולפתע הרגשתי שמישהו מרים אותי וסוחב
אותי במהירות, ואז מניח אותי על הארץ.
פקחתי את עיניי וראיתי את המפקד שלי מולי, ומאחוריו רופא גוץ
ממושקף ואחות רומניה עם חיוך מלא שיני זהב. "מה המצב גבר?" שאל
המפקד בשמחה "אני בשוק שאתה חי! הכדור הזה היה אמור לגמור
אותך! איך נלחצנו בדרך לכאן, ועוד כשהגענו, אז..."
אבל הוא התחיל להישמע מקוטע וחלש...כנראה הרופא הממושקף היה
רופא מרדים...
כשהתעוררתי, הבגד שלבשתי היה לבן. לבן לגמרי. לבן כמו קצפת,
כמו גבינה, כמו בגד שלובשים בטקסי יום זיכרון. זה החליא אותי.
כבר זכרתי מה אמורים לעשות, ודמיינתי לעצמי את אותה גופיה של
KoRn, אבל זה לא עבד הפעם. פתאום התחלתי לשמוע קולות מוכרים של
אנשים מדברים, והתחלתי גם לראות פרצופים שזיהיתי.
פתאום, בין הפרצופים זיהיתי בשמחה את <צונזר>, ולרגע, רק לרגע,
יכולתי להישבע שהיא נראתה בדיוק כמו אלוהים.
|