"אני לא יודע כל-כך איך להתחיל את הספר הזה.
חשבתי על פנטסטיקה, על חלומות גדולים,על זה שיש לי כל כך הרבה
דברים לכתוב,הבנתי שאם לא אכתוב עכשיו את מה שתמיד רציתי זה
יהרוג אותי יותר מהר מהמוות,גדולים ממני זה הרג.
אני חושב שאני מתחיל עכשיו את מה שאחרים
כבר סיימו וזה נהייה קשה יותר ויותר מיום ליום.
4/11/95 - אני עולה על האוטובוס לכיוון כיכר מלכי ישראל,
אף פעם לא אהבתי את כל הנערים ה"כאילו " מורדים הללו,כנראה
עדיין לא סלחתי
להם על כל "האאוטסידריות" שהם הנפיקו לי כל חיי.
ירדתי בפינת רחוב בארי,בין הפינות היותר שפויות ויפות בת"א.
כ"כ הרבה ירוק ואור בתוך כל "עולם השוארמה" הזה(לא אשקר אם
אגיד שמתכננים לבטל את כל הירוק בסביבה הזו ולהקים עוד כמה
"גורדי שקרים"). תמיד שנאתי שהמשטרה סוגרת את כל הרחובות ליד
הכיכר לכל הפסטיבלים השמאלנים האלה-(אני אישית שמאלני,אבל אני
עדיין מאמין שבעיות פותרים או ביריות או בדיבורים אבל לא עם
גיטרות וזרי פרחים על הראש סטייל נעמי שמר).אני כבר יכול לשמוע
את כל הזמרים האלה שרים את השירים שלי.מוזר מאד שבערב כזה שמח
אביב שר שיר זיכרון כ"כ עצוב על חבר שלו שמת.העצרת הזו באה לתת
כוח לתהליך השלום הגוסס הזה "אוסלו",היא גם נתנה קצת לי כוח.
לא ידעתי כמה אפשר להיות בודד בין מאות אלפי אנשים.אני הולך
ומחייך ואף אחד לא מדבר איתי הם לא רוצים אותי.
אני רוצה לצעוק להם ,להבהיר להם שלא אני צעקתי שהמלך הוא
עירום.
אבל הם לא מקשיבים, הם רוצים, הם חירשים.
את האמת אני בא לכל ההפגנות האלה לראות אנשים, בתור אחד שכותב
למחייתי לא יוצא לי לראות הרבה אנשים שלא נדבר על בחורות,לכן
אני הולך להפגנות האלה אבל רק להפגנות שמאלניות לא
ימניות-(כולן דתיות שם מה שלא מאפשר לי לגמור את הערב בדירה
רווקות בבני- ברק).
עלה באמצע רה"מ יצחק רבין,הוא נראה עייף מכל הבעיות האלה אבל
ההפגנה הזו הייתה כמו בלון חמצן לרבין ולתהליך השלום.כמה ימים
מאוחר יותר באמת ראיתי את רה"מ בחדשות והוא נראה ממש יותר טוב
,הנחתי שזה בגלל ההפגנה.הכרתי בחורה מדהימה בהפגנה. היא מ"נוער
העבודה",למרות שהיא בת 25 היא עוד נוטה לשיך את עצמה ל"נוער"
ולא לפלג המבוגר של העבודה.מרוב התלהבות,מרוב בדידות,הצעתי לה
לבוא איתי באותו הערב לניו יורק, אבל פחדתי שהיא תיבהל מהפגנת
ההתלהבות ותיסוג אז הסברתי לה שאני אחזור עוד שבועיים מניו
יורק ואנחת לתוך הטלפון שלה ואביא לה רשמים מארץ ההמבורגרים
והסופרים.
גם בפעם המאה אני חושב שאין דבר יותר מרגש מאשר לצאת מתחנת
הרכבת ברחוב 42 לתוך מדבר המלט והבטון הזה שקרוי ניו יורק.
אני חושב שהמשל הזה הוא בין המשלים הכי יפים של קאמי ובטח אחד
היפים בעולם.
אני מגיע לניו יורק תמיד אחרי כמה ימים בפילדלפייה כדי להירגע
לפני כל הבלגן האורבני הזה שקרוי "בירת העולם".
אין לי הרבה סיבות להגיע לניו יורק,קל וחומר אחרי שגם שם
התחילו פיגועים והתירוץ ששם יותר שקט כבר לא תופס.
אני בא לניו יורק, כדי להרגיש בבית רחוק מביתי 10,000
קילומטרים,כדי לאכול פלאפל לא טעים בטירוף וליהנות ממנו כאילו
זה היה הדבר הכי טעים שאכלת בחיים.
אני הולך עכשיו בתוך הדאון טאון קר פה בצורה מבהילה,
מיום ליום פה הבלגנים של הארץ מתחילים להיראות יותר          
                                           סימפטיים,אני
אמור לחזור מחר אחרי הביקור הכ"כ קצר וכ"כ קר שהיה לי פה לארץ
ונורא חבל לי לעזוב את כל פה למרות שאני צריך להתחיל קשר עם
המדהימה ההיא מהכיכר וזה הרבה יותר מרגש מהסיילים בגאפ.

אז חזרתי.
הריח הכיב טוב בעולם הוא הריח של המסעדות באור יהודה שליד
נתב"ג שמוכרות לך בשר של חיות שאתה לא כל כך מכיר,אבל מעכל
אותם "כ טוב כאילו היו בשר מבשרך.
אוי איזה כיף לחזור לארץ אחרי שבועיים בארץ הקור
והבדידות(למרות שגם פה אני בודד אבל בנאיביות חושב שצלחת של
טחינה היא יותר חברותית מאשר המבורגר תעשייתי).
אני עולה לדירה שלי ומרגיש פתאום שהקור בארץ הוא לא קור ממש.
כמו הכל גם המזג האוויר לצערי הוא חיקוי דל ארצות הקור.
איך בו אדם יכול לחיות בדרך אמיתית אם הכל סביבו הוא זיוף אחד
גדול,אם סביבו הכל נטול שורשים ולא מחובר.
הרי באמת אין משהו ישראלי לגמרי.
Good  אפילו הפלאפל הוא המצאה לא שלנו,אז כאילו ה מצפים ממני?
מצפים שני לא אשב כל היום ואבקר את זה שהכל פה הוא או יותר
מידי מכוער או יותר מידי מגעיל-( כשהיה הפיגוע בתאומים המג"ד
שלי ניכנס למרגניות-הבניין הגדול שבקריה ואמר לכולם ללכת הביתה
מחשש שגם לנו זה יקרה אז אמרתי לו שאין לנו כזה מזל שפיגוע
מרשים כזה יקרה לנו פה בארץ החיקויים והזיופים.
התקשרתי אליה לבסופו של דבר אחרי ששכנעתי את עצמי שאין מה
לעשות אני צריך מערכת יחסים תקינה-(השלב הבא היא למצוא עבודה
נורמלית).
היא הייתה במקלחת אבל הבטיחה לחזור אליי ממש בקרוב  אז מצאתי
את עצמי מחכה בתל אביב לטלפון מבחורה שנאבקת אם קשקשיה ממש
ברגע זה.היא מטלפנת ואני עוד פעם מתחיל, אני לא מדבר מגרוני
אני מדבר שירים ומחזות אבל לא מדבר ממני אי מדבר את עצמי
במרקמי אחרים אני לא בטוח אם זה בסדר.אני חייב להיגמל מהמנהג
הזה.
לא פעם גם קרה לי שדקלמתי לאנשים שלא דיברו בשפתי והנה הלך עוד
מקום עבודה , עוד זיון, עוד סוף לבדידות.
והיא כ"כ הבינה את שפתי גם היא דקלמה היא ענתה לי בלוין
כששאלתי אותה בגפניות האהובה עלי והיא גם ענתה לי בויזלטריות
כששאלתי אותה בעמיחאיות-(אני יודע שזה נשמע מטומטם אבל חצי
מהדיאלוגים שלנו הם מטומטמים).קבענו להפגש בתל אביב בדירה
שלה.מתברר שהיא גרה בפרישמן, בין הרחובות היותר יפים בתל
אביב.
לרחובות האלה היותר שפויים בתל אביב אני אוהב לרדת
בלילה,כשענקי הקניות סגורים כשאף אחד לא רוצה למכור לי מה שאני
לא רוצה ומה שאני לא צריך.
הגעתי אליה ברבע למשהו עם בקבוק דיאט קולה ובמבה .
אני יודע שהזה לא רומני כמו איזה שרדונה מריר אבל זה בהחלט
יותר טעים.
מתברר שמה שהתחיל בכיכר מלכי ישראל מתחיל להיות נקודת מפנה
בחיי,אני הצלחתי סוף סוף להכיר בחורה שנושמת כמוני.
היא מדהימה, היא יפה, היא אני חושב שיושבת חזק על ההגדרה החסרה
בתשבץ חיי.
אני כבר שנים מנסה למלות את המשבצת שתמלא את השאלה מתי תמצא את
היוקו אונו שלך?.
אי חושב שמצאתי אותה-(ויותר מזה לי אין את הביטלס בכדי שהיא
תקנא לי ותהרוס לי).
כך יוצא שזה בא לי הכי טוב שבעולם המערכת יחסים הזו.
אנחנו יושבים אחד מול השני ומדברים על כל הדברים שבולם והיא
כ"כ מעניינת ואני מתחיל להרגיש שיש מישהו
שמצליח להבין על מה אני מדבר ומה אני רוצה החיים.
היא מורידה את הבגדים שלה באור חשוך של צער של מישהו שכבר לא
מדבר.
אני מלטף את כל הגוף שלה וממש רועד מהתרגשות אני סוף סוף מתאהב
ותאמינו לי שסקס ראשוני, התחלתי, בתולי הוא הכי מדהים אם אתה
מאוהב כמוני, אם אתה מרגיש רגשות ראשונית כמוני,
אני מרגיש ממש כמו שבפעם הראשונה שרכבתי על סוס וגיליתי
ברגליים שרירים חדשים שלא ידעתי עליהם.
כאבי השריר החדש ( בלב לא ברגליים),
אני רואה עכשיו בדיוק את הסרט אוסטין פאוורס ולא אמן שאני יכול
להיזדהות עם דמות כ"כ מזעזעת,כשהוא הולך לפאב ואף אחד לא מבין
מה הוא רוצה עם הפיס שלו וכל הלבוש הזה, גם אותו א מבינים, על
מה הוא מדבר הם אומרים,אנדי קאופמן מת מזה אני עוד לא.
אין לי המשך אף פעם לא היה.